בשבוע שעבר כתבה בתאל קולמן מילים בהשראת דברים שכתבה בעבר ורד נעם, נגד המחיצה המפרידה בין גברים לנשים בבית הכנסת. הוויכוח עתיק ונשפכה עליו לא מעט דיו, אך שורה אחת הקפיצה אותי: "הצצתי שוב על הנעשה בבית הכנסת", היא כתבה, "ותהיתי איך זה נראה לגברברי היישוב סבבה לגמרי לנהל את התפילה על טהרתם. השאלה שלי לא הייתה על הסכמת הנשים, אלא על הגברים שככה יאה וטוב להם בעולמם".
אני רוצה להשמיע את הקול הנשי הפחות מדובר היום, ששמח ומתענג על המחיצה האטומה, שחש חשוף ולא נוח כשאין מחיצה, שמבקש מהגברים שמעבר למחיצה בקשה אחרת לגמרי.
גדלתי בירוחם. וכשהייתי בכיתה ז' הוקמה בה הישיבה. אני זוכרת את עצמי הולכת להתפלל שם בפעם הראשונה, בהתחלה בבניין הזמני הקטן ואחר כך בקומה למעלה, בבניין הקבע. דרך המחיצה האטומה לא יכולתי לראות כלום. ישבתי מוגנת ועטופה, מתלווה בשקט לקולות החזנים והבחורים, קולות זכים ומרוממים של תפילה. שם חשתי לראשונה חוויית תפילה פותחת את הלב. התחלתי להתפלל שם קבוע, בפינה שלי, עם ניגונים מרוממים ואש בוערת של עבודת ה' שבוקעת מהצד השני.
התיקון הגדול שנעשה במקדש, בהפרדה בין גברים לנשים, אפשר לי סביבה נטולת מתח מיני, שבה אני יכולה להביא את תשוקות הנשמה לבורא בשחרור של הקול והגוף עד לקצה, במקום מוגן ובטוח, שמאפשר לתפילה זכה וטהורה לפרוץ ללא חשש. המחיצה האטומה שדרכה אני לא רואה את הגברים, שמשאירה אותי בנוכחות חברותיי בלבד, מאפשרת לי לראות את הקולות ולחקוק אותם בליבי.
מה אבקש מכם הגברים? אני לא רוצה להשתתף בהובלת התפילה או להיספר למניין, נוח לי מאחורי מחיצה אטומה. בבקשה מכם, אני זקוקה שתבעירו את אש התפילה, ושתאפשרו לתפילתי לרכוב על גבי תפילתכם. קולות החזנים של ילדותי הולכים איתי עד היום. תפילת הניגונים של הרב יאיר יעקבי בימים נוראים שתולה בי עמוק כזיכרון של אש תמיד יוקדת שלא תכבה. כשאני מבקרת בבתי כנסת שהחזן בו קורע את לב השמיים, ליבי נפתח ומתרחב ואני אסירת תודה למי שמבעיר את האש הפנימית שלי איתו.
השתתפתי בעשרות תפילות נשים בחיי, הובלתי והתחזנתי. לתפילה נשית בחיבור אישה אל אחותה יש קסם שגברים לעולם לא יבינו. עם זאת, יש אתגרים לא מעטים בתפילת נשים. מלבד הדיון ההלכתי על אמירת דבר שבקדושה, יש מבוכה גדולה בהיעדר מסורת מובהקת. במקומות שהצליחו ליצור תפילת נשים משותפת משמעותית, עברו בדרך כלל תהליך של חיפוש הדרך המדויקת לחבורת הנשים, וגילו שלא נכון לחקות אחד לאחד את המודל של בית הכנסת. למשל, נשים חשות יותר בנוח בישיבה במעגל, וגם, שמתי לב, להשתמש בהובלה משותפת ולא בחזנית אחת.
אם החיים שלנו מעורבים, למה בית הכנסת צריך להיות שונה? ראשית, החיים המעורבים יוצרים מורכבות של צניעות. עם הרווח הגדול שהם מביאים, יש להם גם מחיר שרק עיוור לא יראה. שנית, התפילה היא אירוע שונה משאר האירועים בחיים שלנו: היא מפגש אינטימי שלנו עם ה', וכמו כל מפגש אינטימי היא זקוקה למרחב בטוח כדי שנוכל לבטא בשחרור רב את הרגשות והתחושות. זה לא יכול להתאפשר בצורה זכה וטהורה כשיש מתח מיני באוויר. אז מי ששואל שאלה כזאת, או שאינו רואה בתפילה מפגש אינטימי, או שלא רואה בעיה בשחרור אינטימי בחברה מעורבת.
על שני אלה אני חולקת. אני מבקשת תפילה משוחררת עם כל הגוף והנשמה, ומבקשת לעשות זאת בקדושה ובטוהרה מאחורי מחיצה אטומה. את ההובלה אני מוצאת לנכון רק בתפילת נשים ובחבורות תפילה לנשים. בבית הכנסת, מאחורי המחיצה האטומה, אני מאפשרת לעצמי להתענג על האש הבוערת שאחרים מובילים מעבר למחיצה.
