אם צריך היה לצמצם את האווירה הציבורית של השנה האחרונה לסרטון קצר אחד, ראוי היה להציג בו את אזרחי ישראל המותשים מתהלכים ברחובות ארצנו כשתחת סוליות נעליהם נרמסים פתקי הצבעה ושלטי תעמולת בחירות. אילו נעליים? ובכן, כבר ניסינו הכול. נעליים סגורות בבחירות אפריל אשתקד, סנדלים בבחירות ספטמבר, מגפיים גבוהים בבחירות מארס דהשתא. נמאס לנו. באמת־באמת נמאס לנו. לא, לא מיום הבוחר. מה רע לנו יום שבתון, ככה באמצע החיים? קצת מנגל, קצת טיולי פריחה־שלכת־פריחה; קצת שעות משפחה בלי מגבלות תחום שבת. איך היו אומרים במאה הקודמת, כלומר לפני הבחירות – על הכיפאק! גם התעמרות נבחרינו המצוינים אלה באלה, כבר לא ממש מצליחה לטלטל אותנו. אדרבה, ישחקו הנערים לפנינו, ושהטוב ביותר ינצח. רק אם אפשר, עם די קולות שיספיקו להקמת ממשלה.
אז מה רע בבחירות שלישיות עם אופציה להרחבה? זה, זה מה שרע. האופציה להרחבה. החשש שזה הולך להמשיך לעוד סיבוב ועוד אחד. שאין עם מי לדבר וגם אין כל כך על מה. לקחו לנו את המדינה ולכלכו אותה. כן, לנו. לכולנו. ימין ושמאל ודתיים וחילונים ויהודים ולא יהודים ומבוגרים וצעירים ונשים וגברים ואדישים ומתעניינים ועייפים ומותשים. לקחו לנו את כל היופי הזה שזכינו להיוולד אליו, את נס התקומה היפהפה הזה, והפכו אותו לגוש מרירות מתסכל. שנה שלמה שבה מפלגה אחרי מפלגה, רשימה אחרי רשימה, מבקשות לשכנע אותנו כמה רע פה וכמה חשוב לשנות הכול מהיסוד; כמה מאיים המצב וכמה גרוע הוא עוד עומד להיות, אם רק נעז לבחור "בהם", באחרים.
שונאי ביבי האובססיביים לא מסוגלים להצביע על הישג אחד שלו. האיש שחתום על צמיחה ישראלית כמעט בכל תחום אפשרי, עוד נהנה בבחירות הראשונות ממיני־פרגון כשכחול לבן בחרו בגישת "תודה על הכול, אנחנו נמשיך מכאן". מאז הם הידרדרו לשיח רואה שחורות. כלום לא טוב, אפס הצלחות. הם אשכרה יוצאים בקמפיין שמטרתו לשכנע שנתניהו – האיש שיכול היה לחגוג את כישוריו בכל תחום בעסקים פרטיים, האיש והכלכלה, האיש וקשרי החוץ, האיש ומסמוס ההסכם עם איראן – חושב רק על עצמו. הליכודניקים מצידם מאיימים עלינו באבדון מוחלט אם אותו נתניהו ייפרד מכס המשילות. אכן, כפי שנאמר רק הרגע, לאיש זכויות רבות מני ים, ואכן כאוס עשוי להיווצר בכמה וכמה חזיתות ביום שאחרי, ובכל זאת יש כאן מדינה שלמה שעומדת על רגליים יציבות רבות – ביטחונית, כלכלית, מדינית. ויש כאן שורה ארוכה של אנשים ממוקדי מטרה, שרוצים בטובת המדינה ומוכנים להילחם למענה בכל דרך. יש על מי לסמוך, וזה עוד בלי להזכיר את אבינו שבשמיים. אתם יודעים מה, גם הפוליטיקאים מהצד הנגדי לא ימוטטו את המדינה. הם אולי לא המשיח, אבל הם גם לא הסטרא אחרא.
כל שאר מפלגות הלוויין עסוקות בתעמולת אימה בהתאמה: מימין – כל ההישגים לא יהיו הישגים בלעדינו; משמאל – כל הכישלונות יישארו כישלונות בהיעדרנו; מליברמן – מי יודע, שאלוהים יהיה בעזרנו. מדינה פורחת ומשגשגת נאלצת לשמוע מדי מהדורה כמה היא נתונה בכל רגע על סף תהום, וכי עתידה תלוי כולו באיש אחד, מקסימום ארבעה. האזרח הקטן מבקש להתקדם איתה, להיות גאה בה. מקיים באדיקות את חובתו למדינה – שלוש פעמים בשנה ייראה כל בעל זכותך את פני ועדת הקלפי – ולא נרתע. אבל איכשהו, האינטרס המפלגתי מבקש לרסק לנו את החוויה. לבייש אותה תחת אינטרס המפלגה.
יש לנו מול העיניים באמת ארץ נהדרת, אבל נבחרינו ואסטרטגיהם מתעקשים לטשטש לנו את הראייה. החיים נתנו לנו לימונדה ואנחנו עושים ממנה לימונים. פלא שכולנו חמוצים?
בגובה הסוליה
אז הנה מה שצפוי אחרי הבחירות המתקרבות, או אלה שאחריהן: עדיין תהיה מדינה. הפנים שלה יהיו הפנים שלנו, וזה לגמרי לא רע. יש מקום לשיפור, והוא תלוי רק בנו. זו לא סיסמה. הרי כל מערכת הבחירות, כל תעמולה ותעמולה שבה, מכוונת אך ורק למה שעובד עלינו; מגויסת אך ורק למה שעשוי להוציא אותנו מהאדישות, לרתום אותנו לעשייה. כל עוד הקול הפנימי שמפעיל את המועמדים משוכנע שהוא יכול לחלץ מאיתנו אימה ופניקה ושנאה – לשם בדיוק הוא יכוון. שם בדיוק הוא ישים את כל כובד משקל התעמולה. אבל לעם יש כוח, כוח רב. רק לפני שלושה שבועות התפרסמה פה ובמקומות נוספים מודעה שהצליחה להוציא את קהל היעד מגדרו: כחול לבן, בקריצה לדתיי הרצף, יצאה נגד החרד"לים – והוכיחה שיש דבר כזה, פרסום רע. מאז המודעה ההיא פשוט נעלמה. לא תמצאו אותה בשלטי חוצות, וגם לא ברשתות. למצביע – עוד לפני הסקרים ולפני המדגמים – יש כוח. יש לו אמירה. נכון, זו רק מודעה אחת. אבל מתברר שיש לנו יכולת לשנות את המגמה. מותר לנו להגיד "עד כאן" גם לאלה הקרובים ביותר לדעותינו. מותר לנו לעורר מהומה. יש לנו, אזרחי ישראל המתהלכים מותשים ברחובות ארצנו, כוח להתכופף רגע עד לגובה סוליות נעלינו, להרים מהרצפה את הלכלוך שנותר שם, ולהשליך לפח הקרוב אלינו את פתקי ההצבעה ושלטי התעמולה שהפכו מטונפים בלא הצדקה.
