ועדת החקירה שהקים שר המשפטים לבדיקת תפקוד המחלקה לחקירות שוטרים הגיעה לבג"ץ. פרופ' רון שפירא, המייצג את המשיבים, ביקש לדחות את העתירות בנימוק פשוט והגיוני: כתב ההסמכה שנתן השר אוחנה לוועדה לא כולל מתן המלצות. הוועדה התבקשה לבחון את הליקויים בתפקוד מח"ש ולהצביע עליהם. היא לא התבקשה להציע המלצות אופרטיביות, אישיות או מערכתיות. מכיוון שכך, נופלת טענת היועמ"ש מנדלבליט שהוועדה תכבול כביכול את ידיה של הממשלה הבאה, ולממשלת מעבר אין סמכות לקבל החלטות שיכבלו את ידי ממשלת הקבע העתידית. שפירא מראה שאין בעיה כזו. הממשלה הבאה, אם תרצה, תוכל להאריך את תקופת מינוי הוועדה ולהורות לה להגיש גם המלצות, אבל אין עליה הכרח לעשות כן.
מהי הסיבה האמיתית להתנגדות בכירי משרד המשפטים לוועדה? אני מעלה כאן השערה שאשמח אם תתבדה: הבעיה של בכירי הפרקליטות איננה מה שקורה בתוך מח"ש, אלא השלכות אפשריות של חקירה כזו על הפרקליטות עצמה. הנה דוגמה לתיבת פנדורה שעלולה להיפתח: זוכרים את פרשת ראש להב 433 רוני ריטמן? ריטמן נחקר במח"ש בחשד להטרדה מינית של קצינה ששירתה תחתיו. הוא טען שמדובר בעלילת דם נגדו, והיועץ המשפטי לממשלה דאז יהודה וינשטיין סגר את תיק החקירה נגדו בעילת חוסר עניין לציבור. זמן קצר לאחר מכן החליט המפכ"ל רוני אלשיך להחזיר את ריטמן לתפקידו. ראש מח"ש דאז אורי כרמל טען שמדובר בהחלטה שאיננה מתקבלת על הדעת, והמתח בינו ובין המפכ"ל גרם לו לפרוש מתפקידו.
המתלוננת עתרה לבג"ץ, וזה הורה באופן חריג למפכ"ל לשקול מחדש את ההחלטה בנוגע לריטמן בשל הפער החריף בין המסקנות שלו ובין עמדת ראשי מח"ש. ריטמן הגיש תלונה נגד מח"ש. אלשיך התחכם ורשם נזיפה בתיקו האישי של ריטמן, תוך ציון כי "מתוך הערכה ואמפתיה, ובצער – אני נאלץ לנזוף בך". בסופו של יום פרש ריטמן מהמשטרה, אבל הציפורים המצייצות לחשו לי שהסיבה לפער הגדול בין עמדת מח"ש לעמדת אלשיך הייתה תפקידו של ריטמן כראש הגוף שחקר את נתניהו. לטענתן של הציפורים, לבכירי הפרקליטות היה חשוב לאתרג את החוקר הראשי ולא להפריע לו בדרך להגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה, ולכן הם מסמסו את החקירות נגדו.
האם אלו סתם שמועות רעות, או שיש בהן שמץ של אמת? אורי כרמל, ראש מח"ש דאז שפרש בינתיים, שמר על שתיקה ומעולם לא התבטא בנושא. גם לא בכירי מח"ש דאז שעדיין משרתים במערכת. אבל את מה שהבכירים לא רצו לספר לתקשורת, הם יהיו חייבים על פי חוק לספר לוועדת החקירה, ומכיוון שהם אנשי חוק הם ימלאו אחר הוראות החוק. למותר לציין שסיפור כזה עלול לגרום לרעידת אדמה לא קטנה בפרקליטות.
ואם כבר מדברים על מח"ש, אי־אפשר שלא להיזכר בדו"ח המטלטל שהגישה אורית סטרוק בתחילת העשור, אותו דו"ח שבחן את תפקוד מח"ש בחקירת אירועי עמונה הקשים מלפני עשור וחצי. אירועי עמונה היו ההתנגשות האלימה ביותר בין יהודים ליהודים בתולדות מדינת ישראל, אחרי אלטלנה. למרות העדויות המפורטות ואינספור התצלומים, קרוב למאה תיקי חקירה נסגרו, רובם בעילה של "עבריין לא נודע". ארגון זכויות האדם ביש"ע של אורית סטרוק שקד במשך חודשים על עבודת נמלים של איסוף ותיעוד, והגיש למח"ש תיק ראיות שמן שיכול היה לסייע לחוקרים להגיש כתבי אישום, אולם נתקל במערכת חובבנית ורשלנית שתוארה בדו"ח האמור.
הנורמות הקלוקלות שפשו בקצונה הבכירה של המשטרה אינן חדשות. אולם זו פעם ראשונה שבה סעיף הפרת האמונים מוחל על עבירות מין ולא על שוחד או עבירות כלכליות
הנה קטעים מתוך הדו"ח: "הבדיקה העלתה כי מאחורי המילים 'לא הצלחנו, למרות מאמצינו, לזהות את השוטר שנגדו התלוננת' – לא עומדים מאמצי חקירה כלשהם. עשרות תיקים התגלו כשהם ריקים כמעט לחלוטין, או רצופים בשגיאות של רשלנות מקצועית. לרשות מח"ש לא עמדה מחלקה לזיהוי פלילי, והיא מיעטה להשתמש בשירותי המז"פ של המשטרה. צוות החקירה המיוחד שיועד לחקירת אירועי עמונה לא נוצל כלל, פורק לאחר תקופה קצרה, ולא הוקם מחדש אף שחוקרי מח"ש הצביעו במזכרים על חסרונו. מח"ש לא עשתה דבר למנוע שיבוש הליכי חקירה על ידי שוטרים, לא הבחינה בשקרים שלהם גם כשהיו בולטים לעין, לא לחצה על המפקדים כשטענו שאינם מצליחים לזהות את פקודיהם, ולא הסכימה לפתוח נגדם בחקירה על עבירה חמורה זו.
"עוד התברר, כי על פי רוב מח"ש העבירה את נטל הראיות בתיקי עמונה – אל המתלוננים, והעמידה עצמה כמי ש'בוחנת' את הראיות שהגישו המתלוננים, ולא כמי שחוקרת ומשקיעה מאמצים ומשאבים בפיצוח התיקים. מתלונן שפנה למח"ש, לא יכול היה לצפות ממנה לסעד חקירתי כלשהו. ברוב המקרים מח"ש לא התכוונה, לא ניסתה ומובן שגם לא הצליחה לאתר בעבורו צילומים, עדים או את זהות השוטרים שפגעו בו. על המתלונן הוטל לאתר בעצמו את חומר החקירה, ואז להעמידו לבחינת המחלקה לחקירות שוטרים, אשר תקבע אם החומר שבידו עבר את מבחן הסף הגבוה שהיא קבעה להגשת כתב אישום נגד השוטר".
ראשי מח"ש התחלפו בינתיים, ומח"ש של היום איננה מח"ש של פעם. אבל את הגוף הזה מישהו צריך פעם אחת לבדוק לעומק.
עיניים עצומות לרווחה
ניסו שחם יצא בזול. הניצב שתועד לפני כעשור וחצי מגדף ומאיים על אזרחים שמחו נגד תוכנית ההתנתקות, נשלח לפני כשבועיים למאסר בפועל של עשרה חודשים ותשלום קנס בגין עבירות מין שביצע בשוטרות ועם שוטרות. שחם, כך על פי הכרעת הדין, הפך את היחידות שעליהן פיקד במשטרת ישראל, להרמון פעיל למילוי תשוקותיו ומאווייו. חוקרי מח"ש הגיעו למספר דו־ספרתי של שוטרות שהיו מעורבות במעלליו. לא כולן הסכימו להעיד במשפט, אך מהעדויות שהגיעו ופורטו בהכרעת הדין אפשר ללמוד על דפוס הפעולה השיטתי של הנאשם: שוטרת מגיעה לריאיון אצל שחם כדי לקדם אינטרס אישי כלשהו: קידום בדרגה, מימון לימודים או העברה ליחידה אחרת. שחם מחמיא לה ופונה אליה בהצעות בעלות אופי מפורש, היא נענית ומקיימת איתו קשר אינטימי, והוא מפעיל את סמכויותיו כדי לקדם את ענייניה בארגון.
הכרעת הדין מתארת כיצד "בתקופה הרלוונטית יצר שחם וניהל שלא כדין קשרים אינטימיים בעלי אופי מיני עם שוטרות זוטרות שהיו כפופות אליו, תוך שמירת קיומם בסוד. הקשרים החריגים, שכללו התקשרויות טלפוניות אינטנסיביות, מפגשים מיניים מזדמנים וקשר אינטימי ממושך, התקיימו הן במהלך שגרת העבודה של שחם והשוטרות והן מחוצה לה. חלק מהשוטרות הכיר שחם לאחר שמתוקף תפקידו וסמכויותיו הגיעו להכרעתו, כדבר שבשגרה, בקשות שונות שלהן, ושבעבורן היו בעלות משמעות רבה.
"חרף הקשרים החריגים, שחם טיפל מעת לעת בעניינן ובבקשותיהן של השוטרות, אף שהיה נתון במצב של ניגוד עניינים חריף בין האינטרס הממלכתי והמקצועי שעליו היה מופקד, ובין זיקתו האישית לשוטרות ומאווייו האישיים. כל זאת בעוצמה שיש בה כדי לפגוע מהותית באמון הציבור, בטוהר המידות ובתקינות פעולות המשטרה". במיעוט קטן של המקרים, שבהם שוטרות לא שיתפו איתו פעולה והוא התעלם מבקשותיהן המפורשות, הואשם שחם בהטרדה מינית. ברוב המקרים היה שיתוף פעולה מלא מצידן.
הנורמות הקלוקלות שפשו בקצונה הבכירה של המשטרה אינן חדשות לצערנו. מה שריצד לי בפסק הדין הזה היה סעיף האישום המוזר שבו הואשם שחם: הפרת אמונים. למיטב ידיעתי, זו הפעם הראשונה שבה סעיף הפרת האמונים מוחל על עבירות מין ולא על שוחד או עבירות כלכליות. השאלה היא למה, מדוע בחרה המחלקה לחקירות שוטרים להאשים את שחם דווקא בסעיף הזה?
כך מוגדרת עבירת הפרת האמונים בסעיף 284 בחוק העונשין: "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו מאסר שלוש שנים". הפרת האמונים היא עבירת סל שבה משתמשים כאשר התביעה לא מצליחה להוכיח יסודות עובדתיים ברמה הנדרשת להוכחת סעיפים פליליים אחרים, ולכן היא שנויה במחלוקת ציבורית ובתי המשפט נדרשים לתת לה גדרים וסייגים המשתנים מעת לעת.
עד להכרעת הדין האחרונה, הפרת אמונים הלכה בדרך כלל עם מרמה. הצמדתה לעבירות מתחום המוסר המיני היא מלאכותית מבחינת הדין הפלילי. בשביל להבין איך זה קרה צריך להיכנס רגע לראש של חוקרי מח"ש שחקרו את התיק.
סעיפי האישום בהטרדה מינית ברורים למדי: נאשם מציע הצעות חוזרות ונשנות בעלות אופי מיני, או כופה את עצמו על המתלוננת ומבצע בה פעולות לשם גירוי עצמי. במקרה כזה יש מתלוננת שהיא קורבן, ונאשם שהוא הפוגע. אבל מה עושים במקרה שבו השוטרת משתפת פעולה באופן מלא עם גחמות הנאשם, ואף מפיקה רווחים אישיים ברורים הניתנים לכימות – קידום בעבודה, מלגות לימודים וכדומה?
כאן יש לחוקרים בעיה. לכאורה מדובר במקרה של שוחד מיני, אלא שלמעשה שוחד יש שני צדדים, נותנת השוחד ומקבל השוחד, ובשביל לבסס סעיף אישום כזה צריך לחקור באזהרה לא רק את מקבל השוחד אלא גם את נותנת השוחד. הבעיה היא שהגדרתה כנותנת שוחד לא מסתדרת עם הגדרתה כ'קורבן' בשל יחסי המרות, פער הגילים והסמכות בינה לבין המקבל. אבל מצד שני היא גם לא מוכנה להיות קורבן, כלומר נפגעת עבירה, כי אם התביעה תגדיר אותה כקורבן במצב שבו אפשר להוכיח בקלות את האשם התורם שלה ואת המעורבות האקטיבית שלה במעשים, היא לא תסכים בכלל להעיד. לכן, אם רוצים להאשים רק את מקבל השוחד ולא את נותנת השוחד, חייבים להמציא פלטפורמה פלילית עקומה חדשה שתאפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. מכאן, הדרך להפרת אמונים קצרה במיוחד.
שחם הוא עבריין שחטא והחטיא, על כך אין בכלל מחלוקת. העונש שהוא קיבל קל למדי ביחס לחומרת הפגיעה בערכי המשטרה. הבעיה היא שלא רק הוא השחית את המערכת, אלא גם השוטרות ששיתפו איתו פעולה וניהלו איתו מערכות יחסים מיניות מתמשכות בתמורה לטובות הנאה. אבל השוטרות הללו לא נחקרו באזהרה ולא הועמדו לדין, כי החוקר שהיה מעז לנקוט מהלך כזה היה מוקע על הצלב על ידי גייסות השיח הפרוגרסיבי.
מי משלם את המחיר של עצימת העיניים? הראשונות הן הרוב הגדול של השוטרות ההגונות, שלא היו מוכנות לפעול כך כדי להתקדם, ולא זכו לתנאים שוויוניים מול הקולגות שלהן. אך מעבר להן, יש פה פגיעה קשה באינטרס הציבורי: נשים לא יזכו לשוויון אמיתי כל עוד המערכת לא תתייחס אליהן כאל בני אדם אוטונומיים המסוגלים לשאת באחריות מלאה לבחירותיהם ולמעשיהם. ההנחה הנוכחית, שלפיה אישה היא קורבן אלא אם הוכח אחרת (ואין דרך להוכיח אחרת), מרחיקה מאוד את חזון השוויון.
וזה מוביל אותנו לפרשת השופטת אתי כרייף. בסיפור הזה אין בכלל צדיקים. בתחילה נחשפנו למערכת היחסים שהיא ניהלה עם ראש לשכת עורכי הדין אפי נוה, ורק לאחרונה נחשפו תמלילי השיחות שהתנהלו בין כבוד השופטת לבין שר האוצר כחלון. לא צריך כישרון אנליטי יוצא דופן כדי להבין מהתמלילים החדשים מי היוזמת האקטיבית ומי הנענה הפסיבי. כשדפוס הפעולה של כרייף נחשף, מתבקש לברר אם זה לא מה שקרה גם בין כרייף לנוה. על פניו ולכאורה, עניין לנו פה עם ציידת שפעלה מתוך תכנון קר ומחושב, וסחרה במיניותה כדי להשיג אינטרסים ממוקדים. תזכורת, לפני שהיא מונתה לשיפוט היא כיהנה כקצינה תובעת במשטרה, אותו ארגון שבו – לפי פסק הדין של ניסו שחם – הרעיון של מין תמורת מינוי לא זר לו.
חשוב להבחין בין כרייף, אישה עצמאית, בוגרת ומנוסה, שחתרה לכאורה לקדם את עצמה, ובין השוטרות הצעירות, הזוטרות והבלתי מנוסות, שחלקן נקלע למצוקה ושחם זיהה אותה. בניגוד לכרייף, השוטרות בתיק שחם חיו את חייהן המקצועיים במערכת היררכית עם פערי כוחות מהותיים, שהשפיעה על יכולתן להתקדם במערכת ואולי אף לשרוד בה. ועדיין, הנסיבות המקילות אינן משנות את האמת, שלהשחתה היו שני צדדים. כרייף, בניגוד לשוטרות של שחם, כנראה תשלם מחיר כלשהו מלבד ההשעיה. אבל מערכת התביעה הפלילית רחוקה מעשיית צדק אמיתי ומעמידה על עיקרון של דין אחד לכול.
