הקולגיאליות המתבקשת היא לברך את אנשי החדשות מערוץ 12, על האתר החדש והאפליקציה המשודרגת. להרים להם, לומר איזה יופי, להוסיף עוד כהנה וכהנה איחולים טובים לכניסות מרובות וצפיות נאות.
אבל האמת היא שהקדימון שלהם מותיר בעיקר טעם חמצמץ. כי הוא מתהדר ב"פוש" ראשון שמגיע עוד לפני שבע בבוקר, בהבטחות לדיווחים 24/7, בעשרות עדכונים אליכם לנייד בכל יממה, ב"צ'אט כתבים" שמביא שביבי מידע בלתי מעובדים בזרם רציף וגועש ודחוף ואדום ולחוץ וצועק. והכול חי ברשת הכול מתפוצץ, כמו ששר אהוד בנאי על מאיר אריאל.
את הקצב המסחרר הזה של שחרור מידע גולמי, לא דורשים מרבית צרכני החדשות. רובם מתעדכנים הרבה פחות. מי שמחבב את עוצמת המערבולת, כבר מזמן חשוף אליה ומקבל אותה באינספור ערוצי המידע שמספק העולם הווירטואלי.
השטף הזה שמונחת על ראש הצופים-גולשים-קוראים לא מגיע מצורך אמיתי לעדכן בהתפתחויות מסעירות, אלא מתוך צורך כלכלי אקוטי לשרוד בעולם בו אין כמעט מהדורה טלוויזיונית שמרוויחה כסף. וגם, מתוך איזו תחרות די סמויה לעין, גלויה בעיקר ליצרני החדשות עצמם ולאחוז לא גדול של קהל לקוחותיהם: תחרות שהתרדדה והתדרדרה לכדי מהירות קצב ההקלדה. מי יוציא ראשון את חלקיק הידיעה בטוויטר, מי יעביר מהר יותר את הודעת הווטסאפ מהדובר בטלגרם. מי יעשה גם וגם, כי אם הוא לא שם ושם ושם, הוא לא קיים.
אין כאן שום געגועים לימי מהדורה ממוסדת אחת, שקובעת את סדר היום. לפרשן אחד שהשקפת עולמו היא שמכתיבה את דעת הקהל. אבל אתר החדשות הזה הוא עוד שיקוף של המשחק המוגזם בעוצמות הדרמה ובצורך במהירות שנהיו כאן מהחדשות. אנשי מקצוע טובים, שמונעים מרצון לספק לצופה תמונה נכוחה של מה שהתחולל היום בעולם, מוצאים עצמם מול מולך חדשות רעבתן שצריך להאכיל כל הזמן בעוד ועוד אינפורמציה שתתפרסם על פני כמה שיותר תצורות מסך. מסר מהודהד שכבר לא שואף להחכים את הצופה, אלא בעיקר להציף אותו.
פעם, היו הכתבים במהדורה הטלוויזיונית מזדרזים להרים עיניים נבוכות מהסלולרי, כשנתפסו בעין המצלמה מתעדכנים או מעדכנים בשידור חי. אמש, הניף רוני דניאל את המכשיר אל מול פני הצופים, כשדיווח על החידוש האחרון בנוגע להפסקת האש. הוא ממילא גם שם הרי, אז למה צריך אותו כאן.
ואתמול, יש לומר, דווקא הייתה הצדקה לכל הטררם. עשרות אלפי אזרחים ששגרת יומם הופרה לחלוטין בידי עשרות רקטות אויב מסכנות חיים הם סיבה אמתית לכל הגעש הזה. זאת, בשילוב העובדה הבלתי נתפסת כי בתוך שבוע תצעד ישראל לקלפי בפעם השלישית בתוך שנה אחת. אבל לא כל יום הוא יום קרב ולא כל ערב הוא ערב בחירות. וכשיום ממוצע עם דיווחים רגילים הופך גם הוא לרצף בלתי פוסק של לחץ חדשותי בלתי מתון, אדום וזועק, הוא ממסך את ימי המשבר הממשיים בתחושת זאב-זאב מטשטשת. כל משברון הופך לשעת חירום, כל אמירה הופכת למטלטלת, והציניות רק הולכת ומתעצמת.
