לפני מלחמת העולם הראשונה זכתה אירופה בעשורים של שגשוג שלֵו וחסר תקדים. הסופר שטפן צווייג סיפר בגעגוע איך אפשר היה לנסוע אז מכל מקום לכל מקום בלי דרכון ובלי רישום. "העולם היה שייך אז לכולם", אמר. ובכל זאת הציתו המדינאים מלחמה מיותרת, והחיילים הצעירים נהרו אליה בששון. רבים מהם כתבו אז על התלהבותם מההזדמנות להרפתקה סוחפת, שתנתץ את השלווה הבורגנית של הוריהם. בסופו של דבר מצאו עצמם הצעירים הללו רובצים במשך ארבע שנים ברפש של החפירות בחזית המערבית, בין עכברושים וחלקי גופות. זו הייתה החלופה לשלווה הבורגנית של אירופה במפנה המאה העשרים.
נדמה שזו עובדה מדאיבה בנוגע לטבע האנושי: כפי שאמר חוני המעגל, בני אדם מתקשים לשאת רוב פורענות, אבל גם רוב טובה. בתקופות של שלווה ושפע, בני אדם משתעממים ומחפשים שינוי הרסני. הסטודנטים של שנות השישים היו הדור השֹבע והמפונק ביותר בתולדות האנושות, ואז הם יצאו לרחובות והתחילו להשתולל. כאשר רבבות סטודנטים התפרעו ברחובות פריז במאי 68' ואיימו במהפכה, דה־גול ברח בסתר לאדמת גרמניה. ילדי הפרחים החריבו בזעם עולץ את התפיסות השמרניות בנוגע למשפחה, לקהילה ולחברה, והפכו את הקמפוסים במערב לזירות של הטפה פוליטית רדיקלית. עד היום כולנו אוכלים את הנזקים החברתיים והרעיוניים שהם גרמו.
כשהדלי מתמלא, אנשים נתקפים בתשוקה בלתי נשלטת לבעוט בו. זו טרגדיה חוזרת ונשנית, וייתכן מאוד שאנחנו עומדים להיות הקורבנות הבאים שלה. ישראל נהנית היום מתקופה חסרת תקדים של שלווה ושגשוג. מדיניות הימין השמרנית שהוביל נתניהו נחלה הצלחה מסחררת בכל תחום שבו נוסתה. לא היה עוד עשור כזה בתולדות מדינת ישראל: בלי מלחמה גדולה, בלי אינתיפאדה ובלי משבר כלכלי. המצב בעוטף עזה אכן אינו מזהיר, אך צה"ל הודיע כי בשנת 2019 היה מספר החללים הנמוך ביותר מאז הקמת המדינה. איימו עלינו ב"צונאמי מדיני"; זה התגלה כצונאמי הצנום בהיסטוריה. מדינת ישראל אהודה בעולם כולו, ומקיימת קשרים הדוקים עם מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ. שגרירות ארצות־הברית עברה לירושלים, והנשיא טראמפ מזמין את ישראל להחיל בקרוב את ריבונותה על יישובי יהודה ושומרון.
מבחינה כלכלית, ישראל הצטרפה ל־OECD, ארגון המדינות המפותחות בעולם. התוצר המקומי הגולמי הנומינלי לנפש בישראל הוא כמעט 43 אלף דולר בשנה – יותר מאשר צרפת, בריטניה, יפן ואיטליה. אופנתי להתלונן שהרווחה הכלכלית בישראל מגיעה רק לעשירים, בזמן שהעניים הופכים עניים יותר. העובדות סותרות לחלוטין את הטענה הזו. מדד ג'יני, המודד אי־שוויון, מראה בעשור האחרון ירידה מתמשכת בפערים הכלכליים בישראל. פערים כלכליים כשלעצמם אינם דבר נורא, אם רמת החיים של כולם משתפרת; אך במקרה הישראלי, אפילו הפערים מצטמצמים. לא מזמן נסיעה לחו"ל הייתה מותרות של עשירים, אך במהלך 2019 רוב אזרחי ישראל טסו לחו"ל. שיעור האבטלה נמצא בשפל היסטורי. מספר היורדים מהארץ הוא הנמוך ביותר, לפחות מאז 1990. הישראלים חיים טוב, וגם חיים הרבה: ישראל הגיעה למקום התשיעי בעולם בתוחלת החיים. הישראלי הממוצע חי כמעט 83 שנים – ארבע שנים יותר מהאמריקני הממוצע. יש לנו בעיות, אבל חלקן נובעות במישרין ממצבנו המצוין. אם הרבה גויים נכדי־יהודים מהגרים לארץ, זה בעיקר משום שכל כך טוב פה. יום אחד נתעשת ונשנה את סעיף הנכד בחוק השבות, ונפתור גם את הבעיה הזו.
ולמרות כל זה, הרבה ישראלים ממורמרים. לפי הסקרים ולנוכח הגחמות העכשוויות של ליברמן, התרחיש הסביר ביותר הוא שאחרי הבחירות תקום ממשלת שמאל. זו אינה גזירת גורל, והתעוררות של מצביעי הימין יכולה למנוע אותה. ובכל זאת, קשה להבין איך כל כך הרבה ישראלים תומכים בסיסמת הבחירות של כחול לבן, "חייבים להתקדם". הרי את המתכונים של מפלגות השמאל־מרכז ניסינו לא פעם, גם בכלכלה וגם בביטחון, והתוצאות לא היו כה מרשימות. יש לשער שה"התקדמות" תתגלה, כרגיל, כנסיגה הרסנית.
ישראל נמצאת היום במצב הטוב בתולדותיה, ומתפתחת היטב כמעט בכל התחומים. השגשוג השמרני של ישראל הביא רווחה גדולה לכולנו. אני יכול להבין את מי שמסתייג מהסיגרים של נתניהו, אבל מתקשה להבין את הטינה הכבירה שבדרך כלל עומדת מאחורי הטענות הללו. מאיפה בא המרמור? מאיפה באה התחושה הלא־רציונלית שחייבים לשנות, להחליף, "להתקדם"? האם שוב אנו פוגשים בנטייה האנושית הנושנה לבעוט בדלי, בדיוק ברגע שגמרנו למלא אותו?
אין לי ספק שעוד נתגעגע לשנים הללו, לעשור הגדול של ממשלות הימין. אני מתפלל שהגעגוע הזה לא יתחיל כבר השבוע.
