כן כן, אני יודעת שעוד יש זמן. אבל בבקשה, אני חייבת לכתוב על הַספק. אז בואו נדמיין שכבר כל הילדים החליטו למה הם מתחפשים, שהצלחתי לסחוף את ההמונים ולהקים את תנועת "תוחזר השפיות למשלוחי המנות", ואנשים יפסיקו להגזים ולהוציא אחד לשני את העיניים רק כדי להיות מקוריים ולהעלות סטורי מושלם (לא, לתת בקבוק של בירה קורונה עם מסכה זה הכי־לא־מקורי־בעולם) – ובואו נקפוץ לשבת זכור. הדבר־תורה הכי בסיסי הוא שעמלק וספק זהים בגימטרייה. ולמה אני רוצה לדבר על זה? כי איזה קשה זה להתלבט.
השבוע הייתי צריכה לקבל שתי החלטות. קשות, כבדות. הבחירה בכל דרך העיקה עליי יותר מהשנייה. לא הצלחתי לנשום. לא הצלחתי. שכבתי במיטה עם דופק 200, מתהפכת ומתהפכת ומרחמת על אחשוורוש שאיכשהו שרד את נדודי השינה הללו בלי קנדי קראש.
אני מגדירה את עצמי כאדם אינטואיטיבי. החלטי. כמעט שאין לי התלבטויות. אני לא נמצאת בחנות יותר מחמש דקות (ואכן, הקניות שהמתבגרות שלי עושות הן רק באאוטסורסינג עם בייביסיטרית מדליקה או אחת הסבתות). אני לא מאלה שמתבלבלות בסופּר ומוציאות בטעות יותר מדי כסף. אני מכוונת מטרה ולא שוהה בתפריט של נטפליקס יותר מדקה או שתיים, כי אני יודעת בדיוק מה אני מחפשת. ולכן, כשאני מתלבטת, אני גמורה. אני פונה לתחושות הבטן שלי ולא מצליחה להחליט. אני מתייעצת עם האיש הלוך ויעץ. אני לוקחת את כל החוכמה מתקופת לימודי המגירות ושואלת את עצמי מה שלי ומה לא שלי. מנסה לעשות מיון והפרדה. אבל אני לא מצליחה להחליט.
הבעיה היא שעם השנים קשה לי מאוד להתנהל מול אנשים קשי החלטה. אני לא מסוגלת לשמוע חברות מתלבטות. שנים אותה שיחה על השאלה האם לעזוב את העבודה. אנשים שבוהים בתפריט יותר מחצי דקה (מה רע בסלט יווני בכל פעם מחדש) נשמרים אצלי מיד בטלפון תחת כינויים כמו "ענבל, לא לצאת איתה יותר". ויותר מכול, קשה לי עם אנשים שתקועים. כאלה שנמצאים במקום שרע להם בו ולא מתקדמים. במקום להיות תומכת ועוזרת, אני נעלמת. מתפיידת. התקיעוּת שלהם משפיעה עליי ואני נוטשת.
אלא שאז הגיעו הילדים, ומה לעשות שחלקם נבראו ממש כדי לגרום לי – רגע, שמרי מילים, הם קוראים – לעבוד על המידות. ואחת מהן היא מידת הסבלנות. אז ישנה הילדה שבכל בוקר לא יודעת מה ללבוש (יש לכם תלבושת אחידה, ריבונו של עולם, ורק טייץ בצבע אפור); ישנה ההיא שלא מצליחה לבחור חוג; וישנם אלו שחוזרים לנוח על הספה וחצי שעה מדפדפים ב־VOD הלוך ודפדוֹף. שיא השיאים הוא בערב, סביב השאלה "איזו חביתה תרצו". כשלוקח להם יותר משתי שניות לענות, אני נושמת ונושמת ושואלת את עצמי: האם הם באמת שלי? אולי כדאי שנעשה בדיקה גנטית, רק כדי לסגור את הפינה הזו.
כשאני מחליטה משהו, אני איתו כל כך. לכן אני לא עוסקת יותר במחירים ובשיקולים אחרי ההחלטה. טוב לי שם. באופן רציונלי אפשר תמיד לשנות את דעתו של אדם לכאן או לכאן; אבל כשאני לא יודעת במה לבחור, הקושי הגדול הוא להחליט ואז לחיות כל החיים עם סימן השאלה. יש אנשים שככה הם כל החיים. אני, ברוך השם, לא. אבל מול צומת שאני לא מוצאת בו את עצמי, אני פשוט עומדת שקטה וקופאת. לא פועלת. במקרה כזה יש חשש שהחיים יבחרו עבורי, וגם לזה אני לא מוכנה.
אז בשבת הקדמתי את זמני והלכתי לקרוא קצת על עמלק ועל הספק. ומכל הדברים היפים החלטתי לבחור במחיית זכר עמלק במובן הזה: אחרי שכבר בחרתי, מנעתי באופן אקטיבי מהמחשבות ללכת לדרך השנייה, זו שלא נבחרה. למחות אותה. להיות בלב שלם במקום שבו אני נמצאת.
איך בסוף הצלחתי להחליט? שאלתי את עצמי: מה תעשי שיגרום לך הקלה, או יותר מזה – שמחה. לפעמים צריך לדייק את השאלה (אנשים שמשתמשים בשורש די"ק צריכים להיות מוכנסים לבידוד), ואז התשובה מגיעה, והיא בהירה ומחיה. פתאום קנה הנשימה נפתח, דפיקות הלב נרגעות ויודעים את הדרך. משנכנס אדר מרבים בשמחה. בואו נוביל את החיים שלנו בדרך של אוויר לנשימה ושמחה, בלי לחשוש ממחירים מדומיינים. בשמחה.
