קשה להיות מלוכסן עיניים, בטח בחודש האחרון. לפני שבועיים בשדה התעופה בז'נבה הייתי עדה למחזה מכמיר לב. כל סיני שהתיישב באזור ההמתנה לטיסה הקים אחריו עשרות אירופאים היסטריים שהתרחקו ממנו בבהלה. הם ישבו שם לבד, מסכות על אפם, והרגישו כמו מצורעים. הכי היתולי היה הסיפור ששמעתי משווייצרי אחד, על מדען סיני מבוגר שחי כבר שנים בז'נבה ולא ראה את סין מאז גיל עשרים בערך. יום אחד הוא יצא לגלוש באתר סקי סמוך עם כמה חברים אירופאים שחזרו מהפיליפינים. זמן קצר לאחר מכן פיתח הסיני סימני הצטננות. כדי להרגיע את החששות של חבריו לעבודה, הוא נאלץ לשים מסכה על פניו. איזה עולם אכזר.
אירועי משבר הם רגע של מבחן לאופי האנושי. מי מרוכז יותר בעצמו, מי חושב גם על אחרים. מי נשמע להוראות וגוזר על עצמו בידוד, ומי יורק על נציגי משרד הבריאות רק מפני שבאו לוודא שהוא נענה להוראות, כפי שעלה מתוך אחד הסרטונים הוויראליים שרצו השבוע. וישנם גם רגעי התפכחות. הרגעים שבהם אנחנו מציבים מחדש את הטבע האנושי העתיק מול החִברות והחינוך מחדש.
מספרים על רבי יונתן אייבשיץ (ולא משנה כרגע אם מדובר באמת או בדיה) שהיה נוהג להתווכח עם אחד מחכמי הגויים. יום אחד דנו השניים בשאלה מה יותר חזק – החוכמה או הטבע. הגוי התחייב בפניו שיוכיח לו כי החוכמה חזקה יותר מהטבע, והזמין אותו לסעודה מפוארת שבה הציג בפניו את גאוותו החדשה – חתול שיודע למלצר. עומד לו החתול על שתי רגליו, לבוש בבגדי מלצר מהודרים, מחזיק בידיו כוסות ומגיש שתייה לאורחים. כולם פערו פה. האורחים הנכבדים פרצו בקריאות התפעלות והרגישו שהנה, גברה גרסתו של הגוי על פני זו של רבי יונתן. אפשר בכוח החוכמה לאלף חתול ולעקור אותו מטבעו. אלא שאז פתח רבי יונתן את קופסת הטבק שלו, ומתוכה קפץ עכבר שהחל להתרוצץ באולם. באותו רגע שכח החתול שהוא מלצר, ניפץ את הכוסות על הרצפה והחל לרדוף אחרי העכבר בנמרצות. הטבע, כך מתברר, חזק הרבה יותר ממה שנדמה.
אנשים רוצים להאמין שהם יצורים גלובליים, מפותחים ונטולי פניות, שאינם מבחינים בין כהה לבהיר, בין גבר לאישה, בין סיני לאירופאי ובין עשיר לעני, אבל ברגעי קצה מתגלה אופייה הפראי של האנושות. פתאום, ביממה אחת, אוכלוסיות שלמות הופכות למוחרמות, כל תייר שעבר באיטליה מוכרז בגדר חשוד, כל מלוכסן עיניים מידבק וכל מי שמשתעל הוא מצורע. שימו אנשים מול הקיר, תנו להם להרגיש שהקיום שלהם בסכנה, ותראו איך הם מפסיקים להיות מכילים ואוניברסליים, והופכים להיות יצורים קטנים ועלובים שמקטינים ראש וסומכים רק על מי שנראה כמוהם. רק על המדינה שלהם ורק על הלאום שלהם.
"אנשים באמת חושבים שהם חיים ברפובליקת סיינפלד או משהו", אמר לי פעם גדי טאוב. "מה נראה להם, שאם תהיה פה רעידת אדמה אז מעריצי ליידי גאגא ירוצו לעזור זה לזה כי זאת הזהות שלהם? גם בלי שנדע להסביר למה, הלאומיות היא הקישור הרגשי החזק ביותר שיש בין אנשים בקבוצות גדולות".
לא אתיימר לעסוק בשאלה האם הפחד מהאחר, שמתגלה בשיא תפארתו עם פריצת הקורונה לחיינו, הוא רציונלי או רגשי, מבוסס על סטטיסטיקות או סתם סטריאוטיפי. אבל כן אפשר להיות ערים לכך שמדובר בעוד סיפור שמנכיח את הפער המהותי בין שמרנות לליברליזם. בעוד הליברלים מאמינים שאפשר באמצעים חינוכיים לחלץ את האדם מהקשרו הטבעי, ממוצאו ומשורשיו, וללמד אותו להיות כלל־עולמי, באים השמרנים ומזכירים שזה לא כל כך פשוט. אי אפשר להחליף ילדות. אין דרך לנטרל השתייכות. עם היגיון או בלי, בסוף, כשמדווחים על ספינת תענוגות עם חולי קורונה שנצורה מול חופי יפן, אנחנו קודם כול רוצים לדעת כמה ישראלים יש שם.
