הבחירות האלה הפכו אותי לאדם אדיש ואטום ומשועמם ומנוכר. הרבה זמן לא הייתי עייף כל כך. לא אכפת לי מי ינצח ולא אכפת לי מי יפסיד. אין לי כבר כוח לשמוע את ביבי, לראות את גנץ, לקרוא את בנט. אפילו למפלגת השמאל שאליה אני הולך להצביע אין לי סבלנות. לראשונה בחיי אני מבין את הביטוי הנפלא הזה – איי קודנט קר לס. הגעתי לדרגת קיצון של חוסר אכפתיות. הכול נראה כל כך מטומטם. אני אלך לקלפי, מן הסתם, מישהו צריך להשתתף במשחק העלוב הזה. השיירה נוסעת, הכלבים נובחים, למי אכפת.
* * *
ולפני שבועיים בדיוק, במוצאי שבת פרשת יתרו, חיפשתי חניה בשכונה שאני גר בה בתל אביב, וכמעט דרסתי את אגם רודברג. קורה. היא ובעלה הלכו ברחוב מחובקים ומאושרים, הם נכנסו למעבר החציה בהליכה מהירה ושמחה, ואני לא ראיתי אותם, וכשראיתי אותם זה כמעט היה מאוחר מדי. הייתי צריך לבלום בפראות כדי לא לדרוס אותם, והם נבהלו ממני, ובצדק, גם אני נבהלתי ממני. כמעט דרסתי את אגם רודברג. בעלה של אגם ניסה לגעור בי, אבל אני התנצלתי מיד, הנחתי יד על החזה שלי ואמרתי, סליחה סליחה, והוא חייך וסימן לי עם היד שהוא סולח לי, וגם אגם רודברג חייכה אליי וסלחה לי, למרות שכמעט דרסתי אותה, איזה מוזרים.
כשנכנסתי הביתה וסיפרתי לשירה שכמעט דרסתי את אגם רודברג היא צחקה ואמרה לי שהיא בדיוק קראה באינסטוש שאגם רודברג בהיריון. מי היה מאמין, כמעט דרסתי את אגם רודברג, שעה וחצי אחרי שהיא העלתה לאינסטגרם שלה תמונה עם הכיתוב "מצפים, מה רבו מעשיך השם", ועם האשטאג #תודהלאל. איזה דבר מוזר זה האשטאג. לא משנה. בלי לחשוב יותר מדי, כתבתי פוסט בפייסבוק שבו תיארתי את סיפור המקרה. סתם פוסט חמוד, לא משהו מיוחד, סתם, עוד סיפור מצחיק וקטן שקרה בעולם. אגם רודברג אפילו הגיבה לי לפוסט, זה היה נחמד.
בבוקר יום המחרת קיבלתי שיחה ממספר לא מזוהה. שלום יאיר, אני מתקשרת מחדשות הבוקר של ניב רסקין, רציתי לשאול אם הסיפור שלך עם אגם רודברג נכון, אם זה באמת קרה. חייכתי חיוך נבוך. כן, אמרתי, זה מה שקרה, למה. התחקירנית שתקה רגע ואז אמרה, אני מתקשרת כדי לשאול אם תרצה להגיע לאולפן שלנו כדי לדבר על זה. בלעתי את הרוק. חשבתי לעצמי, השם ישמור, ואז אמרתי, לא, ממש לא. התחקירנית אמרה, סליחה. ואני אמרתי שוב, לא, סורי, אני לא רוצה לבוא, זה לא שווה אייטם. התחקירנית אמרה, אה, אוקיי, בסדר גמור, תודה. ניתקנו את השיחה.
* * *
כמה מטומטמים החיים. אף פעם לא הוזמנתי לתוכנית בוקר בטלוויזיה. כל הספרים והטורים שכתבתי, כל הסרטים והסדרות שביימתי, כל הפוסטים המרגשים ששחררתי, לא גרמו עד היום לאף אחד בתוכנית של ניב רסקין לפזול לכיווני. ועכשיו כשאני כ־מ־ע־ט דורס את אגם רודברג, הם פתאום רוצים שאני אגיע להצטלםםם כדי לדבר על זההההה. כמה מטומטמים החיים יכולים להיות. בחיי. הבטן כבר כואבת.
הבל הבלים, אמר קהלת, הבל הבלים הכול הבל. מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת. כל הדברים יגעים. לא יוכל איש לדבר. מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש. מה יתרון העושה באשר הוא עמל. כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה אחד להם. כמות זה כן מות זה. ורוח אחד לכול, ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכול הבל. הכול הולך למקום אחד, הכול היה מן העפר, והכול שב אל העפר.
קהלת צדק. מצחיק לכתוב את זה ככה, אבל אני באמת מרגיש שהוא צדק. אני מרגיש את זה בכל הגוף שלי ובכל הלב שלי. הכול הבל הבלים, כל הדברים יגעים, הכול סתם, והכול מטומטם. זה לא ייאמן כמה הכול מטומטם. הבחירות האלה מטומטמות, הן סתם, אירוע ריק וחלול, שאין בו טיפה של משמעות, של עמקות, של יופי, של תוכן, של תקווה, של היגיון בריא, של סיבה ותוצאה. הן סתם, כלום ושום דבר, עוד אירוע ריק בעולם ריק, הכול היה מן העפר, והכול שב אל העפר. הכול הבל הבלים.
הבחירות מטומטמות, וגם החיים מטומטמים. שוב ושוב אני חוזר לרגע הזה, לשיחה ההיא, עם התחקירנית מחדשות הבוקר של ניב רסקין. תרצה להגיע לאולפן לדבר על זה שכמעט דרסת את אגם רודברג. תרצה לבוא לאולפן המטומטם שלנו כדי לדבר על רגע מטומטם אחד שחווית בעולם המטומטם הזה. אה, לא, לא תודה, לא, תודה רבה.

* * *
ומי יודע, אולי הימים הללו הם בסך הכול משל מוצלח על העולם הזה שבו אנחנו מתנהלים. תראו אותנו, זוחלים שוב ושוב אל הקלפיות, בעיניים עייפות, בידיים כלות. מצביעים, בוחרים, כדי ששום דבר לא יקרה, כדי ששום דבר לא יצלח, כדי לחזור שוב עוד כמה חודשים, או שנים. למי אכפת. למי אכפת. מי יודע, אולי הבחירות הללו הן משל, וכמו שהן מטומטמות, ככה החיים מטומטמים. והכול הבל, הכול הבל הבלים.
חג דמוקרטיה שמח.
