האזרח הישראלי חרד מהאסון שיבוא על מדינת ישראל. איזה אסון? זאת השאלה שתכריע איזה פתק ישלשל לקלפי. המציאות הישראלית מעמתת כמעט כל אזרח עם השיוך הפוליטי שלו. ראויה לציון במיוחד היא שנת 2019 אשר הוכיחה עמידה איתנה ויציבות בגושים הפוליטים – למרות שהציבור עבר כבר שתי מערכות בחירות, מעבר המצביעים בין הגושים היה זניח.
למעשה האזרח הישראלי לא מבסס את בחירתו על אידיאולוגיה כלכלית, מצב מערכת הבריאות ואפילו לא על התפיסה הביטחונית. התזוזה בין הגושים מתבססת על מרכיב סודי שאפשר לקרוא לו בעצם מרכיב הפחד. שיוכו הפוליטי של אדם נגזר מהתשובה לשאלה – "מה האיום המשמעותי ביותר למדינת ישראל?".
האזרח הישראלי בשנת 2020, רואה בעיני רוחו סכנה מוחשית לקריסת המדינה, אך אזרחים שונים רואים אחרת את הקריסה הזו. בהכללה גסה, שני הגושים סובלים מ"תודעת אסון" עם שתי פנים שונות:
גוש הימין מאמין שאיום חיצוני בדמות איראן, חיזבאללה או חמאס הוא האסון המאיים עלינו, והוא קודם לכל בעיה אחרת. מבחוץ יגיע החורבן. בעוד שגוש השמאל חרד מאסון אחר, קריסה פנימית. החלשותם של שלטון החוק ומוסדות המדינה תחת מתקפה, תהליך שסופו קריסת הדמוקרטיה או סיפוח פלסטינאים ומדינת אפרטהייד. מבפנים יגיע החורבן.
כך בעצם בוחר האזרח הישראלי את הגוש אליו הוא שייך ואת המנהיג הראוי: מי מדבר אל האסון שלי.
כמו האזרח, מנהיגי הגושים מתמקדים באופן עקבי אך ורק בהתמודדות עם הבעיות המטרידות את קהל בוחריהם. בשיח הבחירות הצדדים אינם מציפים בעיות אשר מטרידות את בוחרי הגוש הנגדי, אלא מעמיקים את הסלידה והכעס על הזנחת "הבעיה האמיתית". התחושה היא כאילו המתמודדים חיים בשתי מדינות שונות.
טרם פגשתי איש ימין שאוהב שחיתות כשם שטרם פגשתי איש שמאל שרוצה לוותר על רעננה. הקצנת הפער מובילה לאבסורד הזה שמוביל לשיח סרק חלול, ובמיוחד כזה שאינו מסוגל להעביר מתלבטים מגוש לגוש.
שלושה רמטכ"לים מתעקשים לאורך שלוש מערכות בחירות להתרחק מסוגיית הבטחון ומתעסקים בשחיתות תחילה ולאחריה במערכת הבריאות. מאידך, ראש הממשלה מדגיש את הרשימה הערבית לכנסת כאיום ובמקביל מציג את חיזוק הקשרים עם מדינות ערב כהישג. נתניהו מתעקש על שיח תקשורתי המתמקד כמעט אך ורק בנושאי חוץ ולבסוף מביא תוכנית מדינית שמכירה בצורך במדינה פלסטינית, ועוד מציג אותה כ"תוכנית המאה" של גוש הימין.
כל צד במודע או שלא במודע, מתעסק בהרגעת הפחד של בסיס המצביעים שלו, ומתפלא מדוע אין מעבר בין גוש אחד לאחר.
אחת התופעות המעניינות שהרימו ראש במפה הפוליטית בעשור האחרון הוא המצביעים הכלכליים גרידא, ואובדן הבית הפוליטי שלהם. ב-2015 בחרו 686 אלף מצביעים במפלגות עם סדר יום חברתי כלכלי; 10 מנדטים לכולנו של משה כחלון (ימנים חברתיים) ועוד 11 מנדטים ליש עתיד של יאיר לפיד (שאז לא עסקה בשאלות מדיניות או שחיתות אלא בשאלה "איפה הכסף"). עד 2020 אותם מצביעים נעלמו ונבלעו לגמרי, או שחזרו להגדרת הגוש או שנשארו לחלוטין בבית. בן אדם שמצביע לפי אידיאולגיה כלכלית או אחרת שאינה מונעת מפחד לא קיים במערכת הבחירות של 2020.
בישראל של 2020 אין מקום לאזרחים אשר גיבשו אידיאולוגיה כלכלית כלשהי ולפיה בחרו את המנהיג הרצוי, תחילה מזדהה האזרח כתומך גוש מסוים ורק לאחר מכן מגבש את דעותיו בנושאים השונים.
אז מה קיבלנו? הגושים מחולקים בהתאם למקור החרדה הקיומית: איום חיצוני או איום פנימי. על פי הפחד הזה נצמדים אזרחי ישראל לגוש הפוליטי שמציע את הפתרון האולטימטיבי לפחד שלהם, ומוכנים "לבלוע" את המגרעות שבהתעלמות מהפחד הנגדי.
במצב הזה יוכל לנצח רק מנהיג פוליטי שישכיל להתמודד לא רק עם הפחד הקיומי שלו ושל בוחריו, אלא גם יתייחס לחרדות של המחנה השני ויפתח שיח של תקווה. שיח שיציע לא רק טיפול בפחד אלא משהו אמיתי לצפות לו. מהלך כזה לא רק שעלול להעביר אנשים בין צידי הגדר אלא לשנות גם את הקיפאון במפה הפוליטית כפי שאנחנו מכירים אותה היום.
