"שבט אחים ואחיות" היה להיט בקנה מידה נדיר. השיר, שיצא במהלך שנה שעמדה כל-כולה בסימן מחלוקות, פילוגים, צבעים אדומים ויותר מדי מערכות בחירות, איחד לרגע את כולם. אנשים שונים מגוונים שונים ומתרבויות ישראליות שונות, זיהו בו את עצמם, בדרגות חיבור שונות. נוסחת הקסם עבדה: עליצות הזמרות והזמרים, המילים הפשוטות והלחן הילדותי-מעט גרמו לכולנו, כמעט, לזמזם את המנגינה המתוקה ולדקלם את המילים ששרבט אשף להיטים בינלאומי. אם כל זה לא מספיק אל החגיגה הצטרף נשיא המדינה רובי ריבלין, שבתמימות הכה-אופיינית לו דקלם את עיקרי אוצר המילים הממלכתי שלו: "שבט", "אחים", "אחיות". (למה נזכרתי בשיר עכשיו? חכו לסוף).
בחודשים בהם המיט את שלטונו הרודני על סדר היום הישראלי, היו שחשבו שכיף כל כך להאמין במה שהוא מייצג. כמה נחמד להקשיב למוזיקה הפלסטית ולצפות באמנים ספוגי סגידה-עצמית מדקלמים מילים חסרות ערך בכל צורה שהיא. פשוט להקשיב לחזון הכוזב המספר שכולנו שבט אחד גדול, משפחה ישראלית אחת, בלי מחלוקות וללא פילוגים, ובלי להירתע ממילים כל כך שגויות, מסוכנות אפילו. וכמה חבל. כמה חבל שאידיאולוגיית העוועים הזו לא התחילה וגם נגמרה בשיר של ארבע דקות.
אבל היא לא. היא לא נגמרת שם. לא באמת. שבט אחים ואחיות הוא יותר מסתם שיר, הוא תסמין בולט בבאג שתוקע את המערכת הלאומית. הוא הבחירות השלישיות, הוא הכחול לבן של העולם התרבותי. זכיתם פעם לשמוע את הג'ינגל של עוצמה לישראל? תאום זהה כמעט. אין דעה, אין אידיאולוגיה, אין שוני בינינו – כולנו פשוט אותו דבר. שבט אחים ואחיות הוא ה-Imagine שג'ון לנון היה כותב אם היה חי בישראל של 2019. וזו לא מחמאה.
אין דבר וחצי דבר בין מילות השיר והקמפיינים ברחובות, למציאות. ישראל היא מקום מגוון, מלא בדעות, רעיונות, פלגים ודתות – וזה מבורך. מדינה חדגונית נשמעת כמו מקום משעמם ומעייף, שלא לומר בלתי-מציאותי בעליל. אך לאחרונה, אנחנו עדים יותר ויותר לאנשים שפשוט לא מנסים להבין את דעותיהם הם.
אם אתם לא מאמינים לי, חשבו על העובדה הבאה: כחול לבן – המקבילה הפוליטית של טופו לא מעובד – זוכה במאות אלפי קולות של אנשים שאין להם שמץ מושג למה הם מצביעים. ידיעתם מסתכמת בכך שהם רוצים "מרכז" או "אחדות" או "חוסן". רובי ריבלין, המקבילה הממלכתית של אותו טופו, בנה את כל דמותו הציבורית בדיוק על אותו עיקרון – בלי מחלוקות, בלי אידאולוגיה – אח. וגם הוא, כמו כחול לבן, הפך למשאב זול ביותר עבור אלו המזהים את הריק שמאחורי הפנים הבטוחות.
אבל מה עם השיר? טוב ששאלתם, זה החלק הטוב ביותר. המילים והמנגינה הפסיקו כבר מזמן להתנגן מעל גלי האתר לטובת עוד טראק של אד שירן, אך כעת צצו שוב בטלוויזיה. לא כגרסה חדשה לאותו שיר הקורא שוב לאיחוד, אלא כפרסומת. באנגלית. לסודה של שוופס. כי בסופו של דבר, כל הסנטימנטליזם הריק, כל המילים היפות – כולם ישמשו בסופו של דבר את אלו שכן מקדישים כמה דקות לחשיבה, ורואים מה הם יכולים להרוויח.
מקווה שנהניתם מהשיר.
