השבוע בדף היומי: מסכת ברכות דפים נא-נז
אין דרך אחת להיות מוזיקאי טוב, אבל יש מעט מאוד שמסוגלים לשלב כמה סגנון ולהיות טובים בכולם. על פי רוב, אתה צריך לבחור אם להיות ההוא שלומד פסנתר בחדר סגור עם מורה סובייטית שכופה עליך 14 שעות חזרה ביום, או זה שמסתובב בדרכים עם גיטרה תלויה על כתף בלי להכיר אקורד לרפואה. כמובן, יש גם את כל אלה שבאמצע, אבל בואו רגע נתרכז בקיצוניים. לשניהם הרי עשוי להיות עתיד מבטיח: האחד ימלא אולמות קונצרטים מעונבים כשיהיה גדול, לגלגל אצבעות זריזות על קלידים לבנים ושחורים ולזכות למחיאות כפיים השמורות ליודעי חן. האחר ימלא את קיסריה ויתקשה בהליכה ברחוב מבלי שיתנפלו עליו עשרות מעריצים. שניהם עושים מוזיקה טובה וכובשת, שניהם בעלי אוזן רשימה לצלילים. לאלו ואלו יש קהל. אלו ואלו מחוננים. אלו ואלו דברי אלוהים חיים, והלכה כשלמה ארצי.
שלוש מחלוקות, זה הכול. שלוש מחלוקות מובאות במסכת עדויות בין שמאי הזקן להלל הזקן וחכמים חולקים על שניהם בכולן. ובכל זאת, ירשנו אלפי מחלוקות נוספות בשם תלמידיהם, והלכה כבית הלל. למעט שלושה מקרים, אבל בקטנה.
עוד נגיע במסכת עירובין לסיבות הנהדרות לכך שהלכה כבית הלל. בינתיים, אנחנו מסתפקים במקבץ מדגמי של מחלוקות בענייני סעודה שמלווה אותנו השבוע בדף היומי. הראשון שבהם הוא מחלוקת מה קודם למה בקידוש של שבת או יום טוב וכדומה (דף נא, ע"ב): ברכת היין (הגפן) או ברכת היום ("אשר קידשנו במצוותיו ורצה בנו, ושבת קודשו באהבה וברצון הנחילנו"). בית שמאי אומרים לברך קודם את היום – הרי בכלל לא היינו עושים עכשיו קידוש על היין אם לא הייתה נכנסת השבת, ובכל מקרה הסיבה שעכשיו שבת היא פשוט כי עכשיו שבת, עם או בלי קידוש. תסתכלו בלוח השנה. בית הלל, לעומת זאת, מקדימים את ברכת היין – בין השאר, כי אנחנו אלה שמקדשים את היום, עם או בלי שקיעת החמה. תסתכלו על החולצות הלבנות שלכם. בעיניהם, אנחנו הופכים את השבת למה שהיא, לא לוח השנה.
בראשית המסכת כבר נתקלנו במחלוקת דומה ועקבית להפליא. כשרצינו לדעת באיזה אופן יש לקרוא קריאת שמע: בשכבך ובקומך ממש (כדעת בית שמאי) או בשעה שאתה שוכב או עומד או מהלך או עושה מה שלא יהיה (ניחשתם נכון, כדעת בית הלל). אצל בית שמאי הכול מוכתב מלמעלה ואנחנו מבצעים. אצל בית הלל, כל מה שמוכתב מתקדש בזכות הפעולות שלנו. אם תרצו, זו הקריאה המקורית של "הביאו את היום".
אם תרצו, מנגינת הנדודים היא זו שמלווה במידה ניכרת את הפסיקות של בית הלל. לשיטתם, הזמר יורד מהבמה ועובר בין השורות עם מיקרופון אלחוטי, מאבק את נעליו בחול המתפורר של קיסריה כשהקהל מצטרף בקריאות נלהבות, ויחד יוצאת להם הרמוניה ששרה את מסע החיים. קיום המצוות של בית שמאי, לעומת זאת, דורש מאיתנו לעזוב הכול ולהתרכז. להיכנס לאולם עם כיסאות מרופדים, לכבות פלאפונים, ולעקוב בדממה אחר תנועת המנצח העולים ומתעלים.
אבל אם נדמה לכם שבית שמאי נוקשים ובית הלל מקלים, הרי שההפך הוא הנכון. הפסיקות של בית שמאי אולי נשמעות נוקשות יותר, דורשות חציצה אגרסיבית בין קודש לחול, תוך מחויבות טוטאלית לראשון וקורטוב של סלידה מהשני. אבל המחויבות של בית הלל רצינית לא פחות. היא מבקשת מאיתנו שאלוהים יהיה חלק מאורח חיינו בכל דבר שאנחנו עושים. ודווקא זו הסיבה שמבחינתם מותר לנו לקרוא קריאת שמע באמצע קטיף על העץ או כשאנחנו בדרך על גמל.
אצל בית הלל אין הניתוק הסטרילי שדורשים בית שמאי בשעת קיום מצוות. במקום זה יש מארג חיים שלם ומשותף בין קודש לחול. אבל כשרוצים להכניס למכלול הארצי את הסמכות העליונה ביותר, נדרשת התאמה והנגשה של הקדושה לחיי היום יום. זו לא הקלה, זו התחשבות באילוצים. הם לא באים לעשות חיים קלים, הם באים לעשות חיים. במובן הלא חוף-ים של הביטוי.
בהמשך המסכת נראה כאילו עמדת בית שמאי מקבלת חיזוק מפתיע לחיבור הזה בין אלוהים לאדם, כשהגמרא מספרת לנו על בחירתו של אלוהים בבצלאל בן אורי להיות אדריכל עיצובי של המשכן (דף נה ע"א). אחרי הבחירה, אלוהים מבקש את אישורו של משה למינוי. משה עונה: "ריבונו של עולם, אם לפניך (בעיניך בצלאל) הגון, לפניי לא כל שכן?". אבל אלוהים מתעקש שישאל גם את דעת העם שעונה באופן דומה. המערכת האמונית היא מערכת של שיתוף עם אלוהים. לא ניתוק וקיום מצוות מתוך יראה בלבד, אלא מערכת משותפת של תורת חיים. תורה, אבל חיים.
