התפרצות הקורונה במחוז חוביי בסין לפני כשלושה חודשים הכתה את העולם בהלם. השילוב של קצב התפשטותו המהיר ומידת קטלניותו של הנגיף בסין, הציגו מגפה חמורה יותר מהאבולה, מהסארס ומשפעת החזירים. פרק הזמן הקצר שעבר לא מאפשר לדעת מספיק על הווירוס, אבל כבר עתה הוא הגיע לכל היבשות ונזקו הולך וגדל מדי יום.
המתמטיקאי הלבנוני־אמריקני נאסים טאלב טבע את הביטוי "ברבור שחור", כדי לאפיין אירוע שקשה מאוד לצפות ושיש לו השלכות בקנה מידה היסטורי. טאלב מדגים עד כמה "ברבורים שחורים" – החל מהדתות המונותאיסטיות ועד לפיתוח המחשב וגוגל – הם למעשה הגורמים הקובעים בהיסטוריה, ולועג להנחה שיש בידינו כלים אינטלקטואליים המאפשרים לנו להשתמש במגמות הקיימות כדי לחזות את העתיד.
הקורונה היא ברבור שחור. משמעות התפרצותה בישראל היא עניין דרמטי בהשוואה לכל איום אחר. לא מדובר רק במספר המתים והחולים הפוטנציאלי, שבקצה הסקאלה עלול להיות גבוה בהחלט, וגם בשוליים הנמוכים מדאיג מאוד. מדובר גם בסכנת בידוד כולל של ישראל מהעולם, קריסת מערכות המדינה, צניחה כלכלית ועסקית ופאניקה ציבורית. גם בממדים של התפרצות שמצליחים לשלוט בה, מדובר בבעיה גדולה.
הקורונה מאיימת עלינו יותר מכל דבר אחר. שלא כמו חמאס בעזה או הרשות הפלסטינית – היא עלולה להפוך לאיום קיומי; שלא כמו הגרעין האיראני או שיקום היכולות הצבאיות בסוריה – היא כאן ועכשיו; שלא כמו הבחירות או סיפוח יהודה ושומרון – היא לא צריכה אישור מאף אחד. הברבור השחור פה. הדבר היחיד שצריך לעניין אותנו בזמן הקרוב הוא הקורונה.
מדגרת סיכונים
כל מדינה מנהלת סיכונים ומנסה להשקיע משאבים באופן רציונלי, כלומר להתאים את ההתמודדות ואת השקעת המשאבים ליכולות ולגודל האיום. כדי להשוות בין איומים שונים, אנו מכפילים שני פרמטרים עיקריים: הערכת הטווח של מידת הנזק הפוטנציאלי, והסיכוי שהאיום יתממש. מוסכם שמידת הנזק הפוטנציאלי של הקורונה גדולה מאוד. מהי מידת הסיכון שתתפרץ בישראל מגפה?
מגפות מציגות בעיה מיוחדת. כדי לצמצם את נזקן צריך להקדים אותן. הצעדים החשובים ביותר צריכים להיות מוֹנעים; כשמתחילים להצטבר החולים, המגפה כבר ביתרון ניכר. משום כך אפידמיולוגים מחפשים את מה שנקרא "מקרה אינדקס" או "חולה אפס", כלומר האדם שהוא מקור התפשטות הווירוס. המידע הזה קריטי כדי למנוע ולהגביל את תפוצת המחלה.
באיטליה, למשל, הושקע מאמץ רב בזיהוי "חולה אפס" בצפון המדינה, כדי להתחקות אחר פעולותיו ולבודד ערים ויישובים שבהם הווירוס מתפשט. התקווה היא תמיד שאותו "חולה אפס" היה מוגבל יחסית בתנועתו ובמגעו עם בני אדם אחרים, ולכן הבידוד יהיה אפקטיבי. המחיר של בידוד אזורי כזה הוא גדול כמובן, אבל הוא כאין וכאפס לעומת התפשטותה הלא מבוקרת של המגפה.
מה הייתה צריכה הממשלה לעשות? לשנות מן היסוד את סדרי העדיפויות הלאומיים שלה. קודם כול, לנסות לדחות את הבחירות ולהקים ממשלת חירום מאוחדת
הנה הצרה: בישראל המגפה עדיין לא התפרצה, אבל אין אצלנו "חולה אפס", אלא יש לנו "מדגרת וירוסים אפס". קבוצת הצליינים מדרום קוריאה נשאה איתה את הווירוס וטיילה בכל רחבי המדינה. הם ישנו במלונות, נפגשו עם ישראלים, שהו באתרי תיירות, אכלו במסעדות, הסתובבו בקניונים ומה לא. הקורונה הסתובבה בישראל כמו תיירת פעלתנית במיוחד. יכול להיות שבדרך נס היא לא השאירה פה זכר, אבל לפי שיעור ההדבקה המשוער והניכר של הווירוס, מדובר בסיכון לאומי גבוה מאוד.
ברגע שנודע על הקבוצה הזו, הנחת העבודה של המדינה הייתה צריכה להתעדכן מיידית משלב המניעה לשלב ההתפרצות. מבחינת ניהול הסיכונים הלאומי, אין ברירה אלא להניח שהמגפה מתפשטת בישראל. במצב כזה יש שורה של אמצעים מונעים משמעותיים שחייבים לנקוט בהם, במטרה למזער נזקים ולהפחית את קצב ההדבקה. לעניין זה, כל יום הוא קריטי.
איך מתמודדים עם סיכון לאומי? כדי לחדד את הנקודה, נבחן את התמודדות ישראל עם איום הנשק הכימי במלחמת המפרץ ב־1991. היה סיכוי שלסדאם חוסיין יש נשק כימי, היה סיכוי שביכולתו לחמש איתו טיל בליסטי, היה סיכוי שביכולתו לשגר אותו לישראל, והיה סיכוי שהטיל יפגע באזור מרובה אוכלוסין. מכפלת הסיכויים זה בזה איננה גבוהה, אבל כאשר מכפילים אותה בנזק הפוטנציאלי הגדול – הן פגיעת הטיל והן הפאניקה הציבורית – מקבלים סיכון ניכר.
ישראל של 1991 התמודדה עם האיום היטב. מדיניותה הייתה יקרה, מקיפה וראויה לשבח. כל אזרח במדינת ישראל ידע בדיוק מה הסכנה, בלי טיוחים ובלי ייפוי המציאות. כל אזרח קיבל הנחיות מפורטות לכל תרחיש. כל אזרח קיבל מסכה, מסנן פעיל ומזרק אטרופין, הודרך כיצד להשתמש בהם וחויב לשאת אותם כל הזמן. כל אזרח אטם חדר בבית.
לא כל האמצעים האלה היו באמת אפקטיביים, אבל המדינה נתנה לאזרחים כלים וידע, ובעצמה פעלה ברמה המדינתית, כמו בהצבת סוללות פטריוט. עצם ההיערכות הרחבה יצר חשש, אבל הקניית יכולת ההתמודדות לאזרחים, לצד הביטחון שנסך תפקוד המערכות, עלו עליו לאין שיעור ואִפשרו למדינה להתמודד עם האיום כראוי.
הנחיות מבולבלות
זה כשנה אני כותב בבמה זו, ומקפיד לתאר מדי פעם את כשליה המבניים והמוסדיים של מדינת ישראל. והנה זימנה הקורונה מבחן לטענותיי: משבר לאומי אמיתי, אתגר רציני למערכות, שבתור ישראלים טובים ולמודי מדינה אנחנו מכירים היטב את המנטרה שלהן: אולי בשגרה אנחנו ככה־ככה, אבל בשעת חירום? שם אנחנו נראים אחרת ומתפקדים היטב. ואכן, המערכות בהחלט נראות אחרת. לא תפקוד "ככה־ככה" לפנינו, אלא חוסר תפקוד לתפארת.
דוגמאות? השבוע הוחלט להטיס מהארץ קבוצת דרום־קוריאנים. זאת הייתה פארסה יוצאת מגדר הרגיל. הקבוצה העבירה שעות רבות בטרמינל בנמל התעופה בן־גוריון, הנקודה הגרועה ביותר שהיא יכולה להיות בה, מפני שבה מתרכזים הנוסעים השבים לכל קצוות הארץ והיוצאים לכל קצוות תבל. בסוף הקבוצה כלל לא עלתה על מטוס, ונאלצו לשכנה עוד יום בארץ, מבצע שהסתבך גם הוא. פעולה פשוטה נמשכה ימים, הפכה לסיפור מתגלגל בתקשורת, יצרה בהלה וסיכנה בהדבקה בני אדם רבים.
עוד דוגמה, חשובה יותר. ביום שני התראיין ב'גלי ישראל' המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' איתמר גרוטו. מדובר בפקיד המקצועי הבכיר לעניין המגפה, שבעצמו מצוי בבידוד ביתי לאחר ששהה ביפן במסגרת תפקידו. יחד איתו התראיינה אם שבתה הושמה בבידוד ביתי, אחרי שנחשפה לתיירים מדרום קוריאה. מטענותיה ושאלותיה עלה שהמשפחה לא קיבלה הוראות ברורות; הם לא יודעים מה מותר ומה אסור, מה בטוח ומה מסוכן, ולא הסבירו להם מה תכלית הבידוד ולְמה לצפות. בני המשפחה באים במגע עם הבת המבודדת, אך הם עצמם אינם מצויים בבידוד אלא עובדים ויוצאים כרגיל. האם זה הגיוני?
התשובה של גרוטו, סמכות העל המקצועית של המדינה, הייתה מדהימה. "אנשים בבידוד הם לא מדבקים", הבטיח לעם ישראל. "חשוב להבהיר שמי שנמצא עם הבידוד בבית הוא לא מדבק, ואין שום חשש ממנו. שוב", חזר והבהיר, "הדבקה היא לא בזמן שאני בבידוד, אני לא מדבק. רק במידה שאני אפתח חס וחלילה את המחלה, אהפוך להיות מדבק". המראיין, שרון גל, ביקש לוודא שהבין נכון, ונענה: "שוב, מי שבבידוד הוא לא מדבק". האם חזרה ושאלה בדאגה: גם אם חיבקנו ונישקנו אותה בשבוע שעבר?", והתשובה: "בשבוע הקודם היא בטוח לא הייתה מדבקת".
ובכן, מאחורי ההצהרה הדרמטית הזו אין דבר וחצי דבר. שום עובדה מדעית, שום הוכחה אמפירית, שום ראיה או סיבה להניח שהיא נכונה. ההפך הגמור הוא הנכון. התפשטות המחלה מעידה על אפשרות חזקה מאוד שנשאים א־סימפטומטיים מפיצים אותה, ועוד איך. זה בדיוק החשש הגדול של כל העוסקים במגפה, שמהלכה המהיר הוא הסיבה לתחזיות הקודרות בנוגע להתפשטותה. יתר על כן, רק בסוף השבוע שעבר פרסמו חוקרים סינים בכתב העת של ההתאגדות הרפואית האמריקנית, מכתב מדעי שבו תיעדו מקרה די מובהק של נשאית שלא הראתה שום סימפטום בבדיקות רפואיות, אך הדביקה מספר אנשים.
אבל בכיר במשרד הבריאות הישראלי עולה לרדיו ומבשר בביטחון כוזב שמי שאין לו סימפטומים אינו מדבק. האמירות הללו סותרות לא רק את מה שידוע עד כה על הקורונה, אלא את ההיגיון של הנחיות המשרד שלו עצמו, לבודד נשאים פוטנציאליים ללא תסמינים.
אסור להקל ראש בעניין. מדובר בעניין של חיים ומוות ובסכנה לאומית. מי שיאמין לטענות הלא מוסמכות והלא אחראיות הללו, ייזהר הרבה פחות ועלול להפיץ את המחלה ולהדביק מספר עצום של אזרחים אחרים. אני מתקשה לחשוב על מדינה מודרנית שבה פקיד בכיר יעלה לשידור רדיו ויפזר לציבור הצהרות חסרות כיסוי שמסכנות את בריאותם ואת חייהם – ולאיש לא יהיה אכפת. רק בישראל הכול אפשרי ואיש לא נושא באחריות.
אבל אין מה להתפלא, שהרי ההנחיות שמייצר משרד הבריאות ממילא מבולבלות. דוגמה נוספת: משרד הבריאות שולח פקחים לבתי המבודדים, שחיים עם בני ביתם, אשר בעצמם מוּנְחים להמשיך בחייהם השגרתיים. אותם פקחים כל־כך בטוחים ש"אין הדבקה" ו"אין חשש", שהם מופיעים לבדיקה במיטב מחלצות הבידוד, עטופים מכף רגל ועד ראש ועוטי מסכות ומשקפי מגן. בבתים הם פוגשים את האזרחים שמתבקשים לחיות עם המבודדים ללא כל הגנה או הגבלה. טוב, שהאזרחים ידביקו ויידבקו, לא נורא, העיקר שעובדי משרד הבריאות בטוחים.
אנחנו מתחזקים בממון רב את המערכות הלא מתפקדות הללו, את המשרדים הממשלתיים והמוסדות המדינתיים, מתוך אמונה ותקווה שלפחות בשעת משבר לאומי הם יתפקדו כהלכה. כעת, בשעת משבר ומול סכנה לאומית אמיתית, מתברר שישראל היא מדינת מחדל, ישות פקידותית, אנמית, להגנית ולא מתפקדת, שנוקטת פעולות שבעיקר מגדילות את הסיכון למגפה, ומשחררת אמירות חסרות שחר והרגעות חסרות כיסוי.
חלם? הגענו לשלב שבו בחלם מספרים על מדינת ישראל.
כמו במלחמה
הבעיה העיקרית עם מגפה כמו הקורונה היא שהיא לא מוחשית, וממדי הסכנה נראים כמו תסריטים דמיוניים ורחוקים. קשה גם להסביר לציבור את הכרח הצעדים המניעתיים, שבהגדרה מופעלים טרם הופעת המחלה. אבל בפועל, אם משווים באופן רציונלי את מידת האיום שמציבה הקורונה לכל סכנה אחרת שהמדינה מתמודדת איתה, היא צריכה לקבל מיידית מקום ראשון ותעדוף עליון ברור.
כאן אמורה להיכנס לתמונה ההנהגה. ראינו דוגמה טובה להתמודדות של הממשלה עם איום הנשק הכימי במלחמת המפרץ, שבשיקול כולל היה מסוכן פחות מהקורונה. כיצד מתמודד הדרג הפוליטי עם המגפה?
ובכן, בזמן שמדינת ישראל מתמודדת מול סכנה לאומית מוחשית, משמעותית ומיידית הרבה יותר מכל דבר אחר שהיא עוסקת בו, ראש הממשלה מקדיש את זמנו לכנסי בחירות המוניים, הקבינט עוסק בחטיפת גופות ובהתמודדות שגרתית מול רצועת עזה, והממשלה לא נראית, לא נשמעת, לא קיימת. היו על הקורונה דיונים ספורים ואקראיים, ללא המשכיות וללא תוצאות, להוציא כמה אמירות חלולות. מדיניות מעשית וקוהרנטית להתמודדות עם המגפה – אין. שהפקידים ינהלו את המשבר.
מול מה שעלול להפוך למשבר לאומי בסדר גודל היסטורי, מפגינה הממשלה חוסר עניין וחוסר אונים. הוראותיה עמומות, משימותיה לא מוגדרות, פקידיה חסרי יכולת וחסרי הכוונה, ומוסדותיה מייצרים יותר כאוס מסדר. הממשלה נכשלת בניהול הסיכונים, נכשלת בקבלת ההחלטות, נכשלת בהתמודדות המעשית, נכשלת בהרגעת ויידוע הציבור, ונכשלת במנהיגות.
מה הייתה צריכה הממשלה לעשות? לשנות מן היסוד את סדרי העדיפויות הלאומיים שלה. להתייחס למגפה כמו למלחמה. קודם כול, לנסות לדחות את הבחירות ולהקים ממשלת חירום מאוחדת. להפעיל חמ"ל קורונה רציף, עשרים וארבע שעות ושבעה ימים בשבוע, ולעמוד בתקשורת רציפה עם הציבור. לבטל את עצרות הבחירות. לסגור גבולות. לבודד אזורים בפוטנציאל התפרצות גבוה. להפסיק התקהלויות המוניות. להוציא לכלל האזרחים, בכל האמצעים, הנחיות תמציתיות וברורות. להגדיל את היקף הבידוד של נשאים פוטנציאליים. לחלק ציוד ותרופות מסייעות. לצמצם את שעות העבודה ושירותים לא חיוניים. לקיים ישיבת עדכון יומית, ואחריה מסיבת עיתונאים עם ראש הממשלה והבכירים המטפלים במחלה. הממשלה צריכה להשיג שליטה במצב, לפעול בשקיפות ובהירות, ולהשרות קור רוח. לנהל את הסיכון.
בסוף אולי לא יקרה כלום. הלוואי שהקורונה תיעלם כפי שבאה. אלא שאני נזכר באִמרה הדתית, היפה בעיניי, המצַווה: "התפלל כאילו הכול תלוי בא־לוהים, ופעל כאילו הכול תלוי בך". לא נותר לנו כנראה אלא להתפלל, מפני שבתחום העשייה אנו עומדים מול מחדל היסטורי. כל בר דעת מבין שכך אי־אפשר להמשיך. לא הקמנו מדינה כדי להמשיך לסמוך על הנס.
