הבחירות שיתקיימו כאן בעוד שלושה ימים הן לא מתחום ההיגיון. הסקרים שפורסמו שלשום גם ב'וואלה' וגם ב־103FM, מעניקים יתרון לליכוד בראשות בנימין נתניהו, וזו כבר מגמת עלייה של הימים האחרונים ובכלל. המסקנה פשוטה: ככל שמצבו המשפטי של ראש הממשלה מחמיר, כך נתניהו מתחזק. בבחירות ספטמבר עוד לא היה כתב אישום נגד נתניהו, אלא רק כתב חשדות לפני שימוע. הליכוד קיבל אז 32 מנדטים. היום יש כתב אישום חמור על שוחד, מרמה והפרת אמונים עם תאריך לפתיחת משפט פלילי חסר תקדים, וראה זה פלא – נתניהו רק מגביר את כוחו. בסקרים שהזכרנו הוא עולה ל־34 מנדטים. מעניין לאן הוא יגיע אם יוטל עליו עונש מאסר בפועל.
חיים רמון, פוליטיקאי ותיק שעבר כמה מערכות בחירות בחייו, עובר בין האולפנים וזועק מרה על אוזלת היד של ראשי כחול־לבן שלא מסוגלים להזיז מתפקידו ראש ממשלה, שבכל מקום אחר היה עף מזמן. רמון מציע גם לשנות את המסרים וללכת על קו אידיאולוגי, שיפחיד את הציבור ממדינה דו־לאומית, אחרי שקמפיין "רק לא ביבי" נוחל כישלון פעם אחר פעם. רמון לפחות מציג קו שונה ומציע קמפיין אלטרנטיבי בבחירות האלה, אבל גם הוא טועה. שום דבר לא יעזור.
הבחירה בנתניהו קשורה רק בעקיפין בכתבי האישום או במשפט המסובך הצפוי לו. אין כאן גם ממד אידיאולוגי צרוף שמשפיע על המצביעים. בחברה הישראלית יש זרמי עומק וסנטימנטים שמניעים את רוב הבוחרים לכיוון אחד. חשבונות היסטוריים שלא הסתיימו ורק עוברים מדור לדור, מתערבבים עם ענייני מסורת. תחושות קיפוח כלפי הממסד שמזוהה תמיד עם השמאל, מתחברות עם רגשות דתיים עמוקים כאלה או פחות. לא בכדי הלך השבוע נתניהו, שהוא ראש ממשלה על גבול האתאיזם, עד מערת המכפלה. לא סתם הוא מספר על הלימוד השבועי שלו בפרשת השבוע. לא בכדי הוא הלך לקפוא מקור במשחק של בית"ר ירושלים, ושם על עצמו צעיף צהוב עם סמל המנורה, אף על פי שהוא לא יודע מה ההבדל בין גול לאופסייד.
נתניהו הוא הנרטיב. הוא הסמל של ההמונים מהימין שרואים בו מנהיג גדול, אבל גם שותף טבעי לאמונות שלהם. הם מזדהים ומזוהים איתו. את מה שהם חושבים הוא מייצג, ואת מה שהוא חושב בקול הם רוצים לשמוע. בכנסים שלו ברחבי הארץ נתניהו לא אמר משפט אחד שהם לא אהבו. להפך. הוא רק השתכלל מאירוע לאירוע, עד שהיו שם כאלה על סף האקסטזה. המנהיג הרי לא טועה. גם בעזה. בתחילת השבוע, במהלך מתקפה של רקטות על אשקלון, כאשר הטילים התעופפו באוויר, התגנב בחור צעיר לעמדת השידור של ערוץ 12 וצעק למיקרופון "רק ביבי". למה? ככה. אם יורים, הוא לא אשם. השמאל אשם גם כאן, וגם בכתב האישום.
בנסיבות הללו, האנשים שמצביעים לליכוד ולמפלגות הימין האחרות, רוצים לפעמים יותר להגן על נתניהו מאשר לבחור בו. ראש הממשלה הוא המנהיג שנרדף בידי אותן אליטות שהתנכלו להורים שלהם לפני שבעים שנה. סתם ככה, בלי סיבה. כתב האישום לא עושה עליהם שום רושם, אדרבה. כמה פעמים נכנסתם למונית ושמעתם את הנהג אומר שהוא לא אוהב את נתניהו (כדי למצוא חן בעיני הנוסע) אבל יצביע לו בגלל כל מה שעושים לו בתקשורת? כמה פעמים שמענו בשנים האחרונות חבר'ה בשדרות, בחצור־הגלילית, בטבריה או בנתיבות אומרים ש"אם נתניהו קיבל מתנות זה מגיע לו. למה לא? הוא עושה דברים טובים בכלכלה, במדיניות. לבריאות! גם לו וגם לשרה".
מול הסוגסטיה הזאת אין הרבה מה לעשות. נתניהו עושה מאמצים עצומים בשבועות האלה כדי להרחיב את ההשפעה שלו על ציבורים רחבים יותר, להוציא אותם מן הבית באמצעות אקשן נגטיבי שהוא מפזר בנאומים ובסרטונים, ולהגיע לגוש של 61 חברי כנסת שיוכלו להעביר את פסקת ההתגברות ואת החוק הצרפתי. זה ברור. השותפים שלו בימין מצטרפים, שלא לומר נדבקים אליו בכל מחיר, כי הם רוצים לתפוס טרמפ על התופעה הייחודית הזאת. הם רואים וחיים מקרוב את הקהלים שלהם. מעולם לא היה ראש ממשלה חילוני שהם התייחסו אליו כמו אל מנהיג דתי.
המאמץ יימשך
קחו למשל את אריה דרעי, האיש הכי פיקח בימין. דרעי זיהה את החיבור של הבוחרים שלו עם נתניהו, בדיוק מאותן סיבות סוציולוגיות. הוא הפך את נתניהו לתחליף אקטואלי לרב עובדיה. עכשיו הוא המגנט שמושך את הבוחרים לש"ס, לצידו של דרעי עצמו כמובן. פעם האריה הוא כזה ופעם כזה. שלשום עבר דרעי התקף חרדה כאשר ראה את נתניהו הולך לדבר עם תלמידי ישיבה ופעילים של ש"ס בישיבת "תורה והוראה" בתל־אביב. הוא חשש שנתניהו הולך לקחת לו את הבוחרים לליכוד. נתניהו הבטיח שזה לא ככה, וזה אירוע לא פוליטי, אבל לא ברור למה הוא צריך להתנצל אחרי שדרעי עצמו פנה לבוחרי הליכוד והודיע שהוא נאמן לראש הממשלה יותר מאשר הבכירים במפלגה שלו.
בימינה ניסו דרך אחרת להתייחס לנתניהו שבא לשתות להם קולות. נתניהו יודע שהציבור הדתי־לאומי, כמו החרדים של ש"ס, אוהב אותו הרבה יותר מאשר את נפתלי בנט ואיילת שקד גם יחד. בתחילת השבוע ראיתי את נתניהו בוועידת 'בשבע' בירושלים. הוא חזר ולגלג על שר הביטחון בנט, הציג אותו כבדיחה פוליטית, כמי שעמד לערוק לשמאל ולכן קיבל את התפקיד היוקרתי. הקהל לא התקומם, אלא חייך בהבנה. בימינה טיכסו עצה. בהתחלה ניסו להגיב ולתקוף את נתניהו, אבל החליטו בסוף שהדרך הטובה ביותר היא לשתוק. "אויבי ישראל לא רוצים לראות את ראש הממשלה רב עם שר הביטחון שלו", הסביר בנט בדוחק.
אגב, גם הבוחרים של ליברמן הם ברובם תומכי נתניהו. העולים מרוסיה אוהבים את המנהיג הפופולרי מהימין ומעדיפים אותו על פני כל מנהיג מהשמאל. הטעות של נתניהו היא שלא ניסה לחדור עוד יותר לציבור הזה ולעקוף את ליברמן. עכשיו מאוחר מדי. נתניהו ינסה עד לרגע האחרון להחזיר אליו את הליכודניקים שפרשו, אלה שמעריכים את שלטון החוק ומבקשים ממלכתיות, היגיינה ציבורית וניקיון כפיים אישי, ולא רוצים להעמיד בראש המדינה אדם עם כתב אישום. דן מרידור יכול להיות המנהיג המייצג של האנשים הללו. בבחירות האחרונות הקבוצה הגדולה הזאת הפכה את כחול־לבן למפלגה הבכירה במדינה. האם כולם התמידו בדרכם? האם הם חוזרים הביתה לליכוד? האם יישארו הפעם בבית? ביום שני נדע.
