אחרי חצי שנת קיפאון בין־גושי, משהו בכל זאת הפשיר בשבועיים האחרונים. פתאום נתניהו פתח פער על גנץ בסקרי ההתאמה לראשות הממשלה, והליכוד החזיר לעצמו את ההובלה במנדטים. אולי הצליח לשכנע חלק מבוחרי כחול־לבן שגנץ אינו כשיר, ואולי הם הבינו באיחור מי באמת אשם בגרימת הבחירות הללו. ייתכן שפרשת הממד החמישי גרמה להם הרהורים שניים על הצגת מערכת הבחירות הזו כמלחמה על טוהר מידותיה של מדינת היהודים; שהשוואת נתניהו לארדואן קוממה אותם לא פחות מהצבעת הליכוד על גמגומי גנץ.
האם המגמה הזו תימשך עד יום שני? האם הימין יצליח להדהים את הסוקרים ואפילו את עצמו? רק ליושב במרומים פתרונים. פיצוח צפונות נפשו של ההמון הוא משימה על־אנושית. לעיתים קרובות קשה לפצח אותן אפילו לאחר מעשה.
באפריל שעבר חולל נתניהו הפתעה מרעישה. למרות כתב החשדות שהוגש נגדו ממש עם סגירת הרשימות, הגוש שלו גרף 65 מושבים בכנסת (ליברמן ערק מהגוש רק לאחר הבחירות). בספטמבר הוא כבר הצליח הרבה פחות, אבל 55 מושבים הספיקו כדי למנוע הקמת ממשלת שמאל־מרכז. לפי הסקרים האחרונים הוא עשוי לקבל בשבוע הבא מנדט או שניים יותר. הצרה שלו, צרת הימין כולו, שזה לא יספיק. צמרת כחול־לבן גמרה אומר להדיח אותו מהשלטון. גם אביגדור ליברמן גמר אומר. לכן אם גוש הימין לא יצליח לצבור 57 מושבים לפחות, גנץ יקים ממשלת מיעוט שתישען על תמיכה ישירה או עקיפה של הרשימה המשותפת. הוא לא יעמוד בלחצים התקשורתיים האדירים שיופעלו עליו למכור את נפשו לשטן כדי להעיף סוף־סוף מבלפור שטן אחר. אחר כך יסביר שזה רק זמני ושהוא מצפה בכיליון עיניים לצירוף ליכודניקים, אך לא יחמיץ את ההזדמנות להחליף את נתניהו.
"חסרים לנו בין שניים לשלושה מנדטים כדי שנשיג רוב יהודי ונקים ממשלה", צייץ יאיר לפיד במוצאי שבת. זו הייתה תגובה פוליטית סבירה לחשדות הימין שכחול־לבן מתעתדת להקים ממשלת מיעוט בתמיכת איימן עודה ואחמד טיבי. אבל הרשימה המשותפת עטתה ארשת עלבון, ולפיד – לא ייאמן – מיהר להתנצל. מפלגת המרכז, שמקפידה למחות על הגדרתה לעיתים כמפלגת שמאל, נכנעה למילון התקינות הפוליטית של עודה וטיבי. המונח "רוב יהודי" גזעני ומשוקץ בעיניהם, כי הם רוצים שישראל תהיה מדינת כל אזרחיה, והם ממוקמים כרגע בעמדת סחיטה. כבר ביום ראשון הביע לפיד חרטה עמוקה על דבריו. "טעיתי, לא הייתי צריך להגיד את זה", הוא כרע ברך בערוץ 13, "צריך רוב של מפלגות ציוניות".
רוב יהודי היה אחד הרעיונות המכוננים של הציונות. בן־גוריון ושות' לא ראו בו מעולם מילה גסה או מעליבה. הם דיברו עליו בפה מלא ושאפו אליו בראש מורם, אמנם בהקשר מעט שונה אבל לא לגמרי שונה. רוב יהודי היה במשך שנים רבות גם סיסמת שמאל מובילה, טענת אליבי להצדקת הקמתה של מדינה פלסטינית. מאז מלחמת ששת הימים שמענו מיליון התרעות שאם לא נתכנס בהקדם לתוך גבולות 67' אנחנו עלולים לאבד אותו. חוץ מגדעון לוי וסביבתו, איש לא טען שמדובר במונח גזעני.
"הצעד החשוב והדרמטי ביותר העומד לפנינו הוא עיצוב גבולות הקבע של מדינת ישראל, כדי להבטיח את הרוב היהודי במדינה", הכריז ראש הממשלה אהוד אולמרט בכנס הרצליה 2006, בין תוכנית ההתנתקות לתוכנית ההתכנסות. בנאום השבעתו בכנסת אמר ש"עלינו להתמקד במרחב שבו הרוב היהודי מוגן ומובטח". חברי הכנסת הערבים לא מחו. רק עכשיו, בעקבות החיזורים של כחול־לבן אחריהם, הם חשים בטוחים מספיק כדי להיעלב פומבית, ולפיד חש צורך לפייס אותם.
מותר לחשוש שזהו רק מבוא לכניעות דרמטיות יותר, אם כחול־לבן אכן תזדקק בקרוב נואשות לקול הערבי. דוד בן־גוריון העיר כבר בדצמבר 1946 ש"אין שום הבדל בין התנגדות הערבים למדינה יהודית או לרוב יהודי או לעלייה גדולה. אצלם שלושת המושגים האלה מזדהים בהחלט".
