רצה הגורל ופדיחת השבוע של בני גנץ – "בגבור אויבך אל תירא, בנפול אויבך אל תשמח, ובגוברו אל יירך לבבך, יש איזו קומבינציה כזו" – מככבת בלימוד הדף היומי של אתמול (חמישי). בגמרא, כמובן, מצוטטת הקומבינציה הזו בנאמנות למקור שבספר משלי: "בנפול אויבך אל תשמח וּבִכָּשְׁלוֹ אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו". הקטע של רכות הלבב, אם אנחנו כבר מתעסקים בקטנות, מופיע בכלל בספר דברים: "שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל יירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם".
השיבוש בפסוקים היה החלק הנורא־פחות בהתבטאות של יו"ר כחול לבן שהתגלגלה ברשתות פעם אחר פעם. את הפסוק הזה בחר גנץ לצטט כשנשאל מה תגובתו להיחלשות רשימתו בסקרים – אלא שהתשובה שניסה לענות לא ממש מסתדרת עם השאלה. בפרפרזה על הגששים, נבקש להבין מי שמח, מיהו האויב, ומה אנחנו צריכים לעשות במקרה של בחירות אמת.
אז לגנץ הפסוק לא הסתדר כל כך, אבל לנו הוא אמור להסתדר הרבה יותר: בנפול גנץ אל תשמח. תדאג. אכן הגמגום, העילגות, כל זה משעשע למדי. אבל אין שום דבר משמח בעובדה שבכיר כל כך במערכת הפוליטית – מועמד המרכז־שמאל לראשות הממשלה – מגמגם עצמו לדעת בסדרתיות שהחלה ב"אם בארזים נפלה שלכת" ואחריתה מי ישורנה. עם כל הכבוד, אנחנו לא בתוכנית פספוסים פה ולא בסרט מתיחות. החלקה על בננה יכולה להיות משעשעת כל עוד אתה לא המחליק אבל גם לא הבננה. ומדינת ישראל עשויה למצוא עצמה בתפקיד הבננה בימים הקרובים.
גנץ לא אשם. הוא מי שהוא, ואת זה ידעו אסטרטגי מחנה רק־לא־ביבי שהביאוהו עד הלום. מהנדסי כחול לבן, אלה שבנו מודל של בובה על חוט כדי להחליף פה את השלטון, מבטיחים לנו שאצלם ישראל לפני הכול, אבל לא עומדים מאחורי ההבטחה. הם הכירו את גנץ היטב לפני שבחרו לשים אותו בראש הרשימה. להם זה לא התפלק, זה לא קרה בלי כוונה. גנץ לא התחיל לגמגם רק כשעלה לבמה; המשפטים לא הסתדרו לו הרבה קודם. ואם חשבנו שכל הרטוריקה האידיאולוגית השבירה שלו מצביעה רק על היעדר ניסיון, הרי ששנה בתפקיד מפקיעה כבר גם את ההסבר זה. הכול ידעו כבר אדריכלי "חוסן לישראל", הם רק לא ציפו שנגלה את זה עוד בטרם בחירה.
עם כל הכבוד, אנחנו לא בתוכנית פספוסים פה ולא בסרט מתיחות. החלקה על בננה יכולה להיות משעשעת כל עוד אתה לא המחליק אבל גם לא הבננה. ומדינת ישראל עשויה למצוא עצמה בתפקיד הבננה בימים הקרובים
הבעיה עם גנץ לא עולה מתוך השוואה רטורית בינו לבין בנימין נתניהו. היא גם לא נובעת מערמת הקבלות המדיניות והאחרות שראש הממשלה המכהן מציג בגאווה, לעומת מועמד טרי וחדש. בעיית העילגות הזו של גנץ עומדת לגמרי בפני עצמה. מועמד מגמגם מטעמים פיזיולוגיים אינו בעיה, אבל מועמד שאינו מצליח לחבר אמירה לרעיון ורעיון לאמירה הוא בעיה גדולה. זה לא הסגנון, זו המהות.
גנץ לא אשם. אשמים הציניקנים ששיחקו בו, היתלו בבוחריו ומהמרים על עתידה של מדינת ישראל. למרבה הצער, על הדרך הם לקחו איש חביב בסך הכול, והפכו אותו לבדיחה.
