להגיד "מערכת בחירות גורלית" זה כמו לומר "בוקר טוב" בבוקר. גם אם הוא לא כל־כך טוב, אומרים "בוקר טוב". וכך, גם לפני כל מערכת בחירות אומרים שהפעם זו מערכת בחירות גורלית. "הגורלית מכולן". "גורלית לעתיד ישראל". "גורלית מכפי שנראה". לציבור הציני בישראל זה נראה כמעט מגוחך, זאב זאב שכזה. אבל תסלחו לי אם אעזוב לרגע את הציניות ואגיד את מה שאולי נשכח כאן: אין מה לעשות, בווילה שלנו בג'ונגל, היפה והקטנה, החזקה אך שברירית, כל בחירות הן בחירות גורליות.
ביולי 1992 נבחר יצחק רבין ז"ל לשלטון בראש מפלגת העבודה. תוך פחות משנה, באוגוסט 1993, בתהליך אינטנסיבי ונסתר מן העין, חתמו קברניטי המדינה על הסכמי אוסלו הראשונים. הם התניעו מהלך שאת פירות הבאושים שלו אנו אוכלים עד היום.
ביולי 1999 נבחר אהוד ברק לראשות הממשלה בישראל. האיש שכיהן הכי מעט זמן בתפקיד הזה ועשה את הכי הרבה נזק. במאי 2000 הוא ניהל את היציאה מלבנון בצורה חפוזה וחסרת אחריות, תוך נטישת בעלי הברית שלנו שם, הצד"לניקים, כאחרוני הכלבים. ביולי 2000, בדיוק שנה לאחר בחירתו, הוא כבר היה עמוק בוועידת קמפ־דיוויד, שבה הציע לערפאת 94% משטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, תוך גירוש 63 יישובים, ויצר תקדים ממשי של חלוקת ירושלים. בזמן ממשלת מעבר, במחטף אחרון שקיבל את חותמת הכשרות של בג"ץ כמובן, הוא הוביל את "פסגת טאבה", מתוך שאיפה לחתום על הסכם קבע עם הפלסטינים. וכמובן, איך לא, האינתיפאדה המדממת שהתחילה באוקטובר 2000, תחת שלטונו של ברק, שהתעלם מכל נורות האזהרה המודיעיניות שהתריעו מפני הקטסטרופה שערפאת מכין לנו מתחת לחיוך ה"שלום" של קמפ־דיוויד.
אוסלו בפחות משנה, קמפ־דיוויד ואינתיפאדה שנייה בפחות משנתיים. ערעור יסודות קיומנו כאן – בתוך פחות משלוש שנים במצטבר. מתוך כיסא הנוחות שלנו היום קשה לראות כמה נזק אפשר לעשות, אבל הנה שתי דוגמאות לכך שנזק אפשר לגרום בצורה מהירה מאוד. סלחו לי אם אני מפחידה, אבל השמאל מגיע ברעב גדול, רעב לשנות את מה שהימין עשה או לא עשה פה במשך שנות שלטונו. ולכן, אם חלילה יהיה פה שלטון שמאל – צפו למהלכים מהירים ופזיזים.
לא לברוח מאחריות
בני גנץ הוא לא אדם רע. להפך, ההתרשמות שלי ממנו חיובית ברמה האישית. הוא נראה לי איש הגון ותמים, שמדבר בגובה העיניים למרות גובהו הרם. אבל רצף האירועים סביב התנהלותו והתנהלות מפלגתו צריך להדאיג. "מי שקובע לגבי החוק הוא המערכת המשפטית, שבמובן הזה יש לה עליונות על המערכת הפוליטית, וטוב שכך", הוא אמר השבוע לאריה אלדד ובן כספית בריאיון שבו גימד לחלוטין את המערכת הפוליטית, שהיא בעצם כולנו – היא העם, היא הריבון. ויתור על האחריות שניתנת לך מתוקף היותך נבחר ציבור הוא לא מעשה ג'נטלמני, זה מסוכן ואנטי־דמוקרטי.
השמאל מגיע ברעב גדול, רעב לשנות את מה שהימין עשה או לא עשה פה בשנות שלטונו. ולכן, אם יהיה פה שלטון שמאל – צפו למהלכים מהירים ופזיזים
נוסף על כך, הישענות כחול־לבן על הרשימה הערבית המשותפת, שבה יושבים אחמד טיבי, שהיה יועצו הקרוב של ערפאת, ומהללת הטרוריסטים היבא יזבק, היא מבעיתה. ברשימה המשותפת אמרו השבוע כי יהיו מוכנים לסלוח לגנץ לאחר הבחירות ולהמליץ עליו לנשיא, "אם יוצגו להם עמדות שונות מאלה שהוצגו לפני הבחירות בתחום המדיני". הבנתם? הכול נורא פריך. ברשימה המשותפת יעשו הכול לראות את נתניהו הולך בחרפה. הם יצופפו שורות, וגנץ וחבריו יצטופפו איתם, כי אין להם הרבה ברירות. גם בעבודה־מרצ־גשר הבהירו השבוע כי יש להם הסכם חתום עם גנץ. ולכן, לא בנט ישב עם כחול־לבן, אלא מרצ. לא הליכוד בלי נתניהו (משאלת הלב של כחול־לבן), אלא היבא יזבק וניצן הורוביץ.
תהיה פה ממשלת שמאל מלא־מלא, עם ראש ממשלה נחמד וחביב, תכול עיניים.
קצת, אבל משנה
קשה להתכחש להרגשת המיאוס מהמערכת הפוליטית כשסוחבים אותנו להצביע בפעם השלישית בתוך שנה. קשה להתעלם מהשריטה באמון ובשבר שנוצר בין האזרחים למערכת הפוליטית החשובה שלנו. הקמפיינים המכוערים, הספינים, הירי בנגמ"ש ומחוצה לו, הפרויקטים שנעצרים כי אין תקציב, כל אלה יוצרים הרגשה שכל העסק פשוט לא רציני, ואדם רגיל יסרב להשקיע בזה את זמנו. "הכול חרטא", "כולם ממילא מושחתים, רק הכיסא מעניין אותם", "הציבור לא מעניין אותם" – אלה רק חלק מהאמירות שאני שומעת ברחוב, ברשת, בכל מקום.
אפשר להתייאש. אפשר לחכות למפלגה על הסוס הלבן. זה קורץ מאוד, הייאוש נעשה יותר נוח. אבל אפשר גם להתגבר ולהתבגר.
אדם בוגר צריך להבין שהפתק שלו לבדו לא קובע 100% מהתמונה. הוא יבין שבאמצעות ההצבעה הוא לא משנה את העולם, אלא משנה קצת. כדי להשפיע ולשנות צריך מעורבות אזרחית שוטפת, לא רק הצבעה אחת לכמה שנים או כמה חודשים. יש לנו כוח, ויש גם מגבלות כוח. לאזרח הקטן הלא־מעורב יש, נניח, 10% השפעה כשהוא מצביע. לחברי מפלגה (במפלגות עם פריימריז), יש 25% השפעה. לחברי מרכז מפלגה יש 35% השפעה. לאקטיביסטים ולקבוצות לחץ יש 40% השפעה, וגם כאן תלוי בגורמים נוספים. יש מדרג, לא כל אחד משנה את העולם מקצה לקצה, אבל כדי שיחול שינוי צריך כוח מצטבר ובסיס איתן. ואתם הבסיס. כל האדישים ואלה עם הפרצוף שנמאס, הסטודנטים שלא רוצים לנסוע במיוחד לקצה הארץ בשביל ההצבעה, המתוסכלים שלא מצאו את המפלגה המושלמת. אתם הבסיס.
האדם הקטן – אתה משהו. כדאי להעריך את העובדה שמישהו טורח לשאול אותנו ונזקק לקול שלנו, שהוא רודף אחרינו ומבטיח הבטחות שחלקן יקוימו ורובן יתנדפו. הקול שלנו, ושל האח או האחות שלנו, של אימא ואבא – הוא הבסיס לכול. הבסיס הוא לא השינוי הגדול, אבל בלעדיו לא יכול לקרות כלום. נותנים לכם 10% – תגידו תודה וקחו אותם.
צאו להצביע.
