כשאלי מויאל נבחר לראש עיריית שדרות, לפני למעלה מעשרים שנה, הוא סימן ז'אנר חדש של ראשי ערים. לאיש הגבוה עם הג'ינס, החולצה מחוץ למכנסיים, משקפי השמש ונעלי הספורט, היה לוק של שחקן יותר משל ראש עיר. גם הרקורד שהביא איתו היה חריג באותה תקופה. הוא שיחק כדורסל בקבוצת אס"א ירושלים, התגורר בבוסטון וחרש את ארה"ב בפורד מוסטנג עם גג נפתח. מויאל הביא עימו סגנון אחר. הוא לא היה עסקן מעונב, ובניגוד לראשי ערים אחרים בפריפריה באותה תקופה, הוא גם היה מודע מאוד לדימוי התקשורתי שלו ושל העיר שבראשה עמד.
אלי מויאל נולד במרוקו ועלה עם משפחתו ארצה בגיל חמש, היישר לשדרות שהייתה אז מעברת פחונים ואוהלים. הבית היה עני, אבל הוא תמיד ציין שתרבות של עוני לא הייתה בו. תשעת אחיו ואחיותיו רכשו כמוהו השכלה אקדמית. אחרי לימודי משפטים והתמחות בירושלים, חזר מויאל לשדרות בתחילת שנות התשעים ופתח בה משרד עורכי דין. ב־1993 התמודד לראשונה על ראשות שדרות והפסיד, אך חמש שנים לאחר מכן התמודד שוב וניצח. מתחילת כהונתו בלט בהתנהלות מוניציפלית חריגה. בניגוד לראשי ערים בפריפריה שהתגאו בכך שאין דלת ללשכתם ושהם מהווים כתובת לכל בעיה אישית של התושבים, סגר מויאל את קבלת הקהל בלשכתו. לשיטתו, הוא ביקש לחנך כך את התושבים לנטילת אחריות ופיתוח עצמאות כלכלית, אך חלק מהתושבים ראו בכך התנשאות והתנתקות מהרחוב, ואטימות לצורכיהם. הם לא התלהבו מהפופולריות התקשורתית שצבר, והעדיפו ראש עיר פחות מוכר ויותר נגיש וזמין.
את הבולטות התקשורתית שלו רכש מויאל לא רק בזכות תכונותיו האישיות, אלא גם בגלל המציאות הביטחונית בדרום. מאות טילי הקסאם שהפכו את שדרות לקריית־שמונה של הדרום, הפכו את מויאל לראש העיר המתוקשר בארץ. בשנת 2005 הוא זכה בתואר איש השנה בתקשורת מטעם האיגוד הישראלי ליחסי ציבור ודוברות, על פעילותו להעלאת העיר שדרות לסדר היום הציבורי. ההתבטאויות שלו היו חריפות. כבר כשהחל הירי על העיר הוא קרא לצה"ל "למחוק את בית־חאנון". בפעם אחרת כתב לגולשים באינטרנט: "אין לי בעיה שרצועת עזה תעלה באש, העיקר ששערה משערות ראשו של ילד משדרות לא תיפול".
כשתושבי גוש קטיף פתחו במאבק נגד תוכנית ההתנתקות, מויאל היה מראשוני התומכים בהם. הוא הצטרף לצעדת המחאה הראשונה שקיימו בפברואר 2004, ואירח את הצועדים בעירו. בהמשך נרתם לקמפיין של מתנגדי ההתנתקות במשאל מתפקדי הליכוד. בריאיון שקיימתי איתו אז לעיתון 'נקודה', הוא טען שהתנגדותו לתוכנית אינה קשורה להשלכות הביטחוניות על שדרות. "לא מוסרים חלקים של ארץ ישראל כך סתם. זה מעשה מטורף לחלוטין", אמר. למויאל היה גם קשר משפחתי לגוש. אחייניו היו מוותיקי עצמונה ונווה־דקלים. חודש לפני העקירה אירח מויאל בעירו את אחד מאירועי המחאה האחרונים. הוא זכה לתשואות כשהכריז: "לא תהיה התנתקות. נחליף שחר אדום בשחר כתום".
מויאל היה ליכודניק במשך שנים רבות, אבל גם שם הוא לא דפק חשבון לאיש. את נתניהו תקף על מדיניותו הכלכלית כשר אוצר ואמר עליה שהיא "נעדרת חמלה ואנושיות", ואת שרון תקף בחריפות על תוכנית ההתנתקות. "אני לא איש של אף אחד", נהג להצהיר, ולא היסס לפרגן גם למרצ ולהגדיר אותה כ"מפלגה הכי חברתית בארץ". בבחירות 2006 שובץ מויאל במקום ה־40 ברשימת הליכוד לכנסת ונשאר בחוץ. בבחירות 2015 הודיע על פרישה מהליכוד, ואמר שהמפלגה מתנהלת כעסק פרטי. "כשהם רוצים אותך, הם מתקשרים לפני הבחירות".
כשתושבי גוש קטיף נאבקו נגד תוכנית ההתנתקות, מויאל היה מראשוני תומכיהם. "לא מוסרים חלקים של ארץ ישראל כך סתם. זה מעשה מטורף לחלוטין", אמר
בשנת 2007 התפרסם בערוץ 10 תחקיר על חשד לשחיתות בהתנהלותו, ונפתחה נגדו חקירה. גם בתחום הזה מויאל הגיב באופן שונה מראשי ערים אחרים, והוציא את עצמו לחופשה למשך חודש. חודשים ספורים לאחר מכן הודיע בשידור רדיו על התפטרותו כמחאה על אוזלת ידה של הממשלה בטיפול בקסאמים, אבל חזר בו. בשנת 2008, אחרי שתי קדנציות, מויאל לא התמודד שוב בבחירות לראשות העיר והוחלף בידי יריבו המיתולוגי דוד בוסקילה. השבוע נדם לבו הסוער של אחד האנשים המזוהים ביותר עם שדרות, וקולו של אחד השגרירים הרהוטים של הדרום.
אותה משטרה
בשבוע שעבר התחוללה סערה בעקבות התנכלותה של משטרת הר הבית לח"כ יהודה גליק. כזכור, גליק נעצר ונאזק על ההר בעקבות הליכה איטית מדי. לאחר מכן נעשה חיפוש לילי בביתו, והוא אוים בהרחקה מהר הבית למשך חצי שנה. התקשורת הדתית נזעקה, ובצדק. הפרשה סוקרה בה בהרחבה. ביום שני כבר בוטלה ההרחקה בעקבות מעורבותו של השר לביטחון הפנים גלעד ארדן.
אבל השבוע עלו עוד שתי פרשות הקשורות להתנהלות בעייתית של המשטרה. במוצאי שבת פרסם רועי ינובסקי ב'כאן 11' צילומים ותמלילי עדויות במח"ש מהאירוע הטרגי באום אל־חיראן, שבו נהרגו השוטר ארז עמדי הלוי ויעקוב אבו אל־קיעאן. הצילומים והציטוטים העלו שאלות קשות על אתיקת הצוות הרפואי של המשטרה, שבחר שלא להעניק טיפול רפואי לאבו אל־קיעאן ובכך הביא למותו. המשטרה כזכור מיהרה להגדיר את האירוע כפיגוע דריסה ואת אבו אל־קיעאן כמחבל, אך העדויות שהצטברו לאחר מכן סיפרו סיפור אחר. ממצאי בדיקת מח"ש שהתפרסמו כחודש לאחר האירוע, הצביעו על כשלים חמורים בהתנהלות המשטרה. הפרשה השנייה עלתה גם היא בחדשות 'כאן 11'. בכתבתו של אוריה אלקיים פורסמו התכתבויות ווטסאפ בין שוטרי תחנת קריית־מלאכי, שכללו אמירות בוטות, פוגעניות ומזלזלות כלפי יוצאי אתיופיה.
בעולם מתוקן, שלוש הפרשות הללו היו זוכות לתגובות ולגינויים באופן שוויוני, בכלי התקשורת ובקרב הפוליטיקאים. שלושתן מעידות על התנהלות בעייתית של משטרת ישראל אשר דורשת תיקון. אבל במציאות הישראלית השבטית, שלוש הפרשות לא זכו להתייחסות שווה. לבדואים וליוצאי אתיופיה אין לובי תקשורתי וייצוג פוליטי כמו שיש לאנשי ימין. אף אחד לא מצדיק כמובן התנהלות בעייתית של המשטרה, אבל זה לא מספיק. השאלה החשובה היא כמה עיתונאים דואגים להשאיר כל פרשה בכותרות, וכמה פוליטיקאים נדרשים להתייחס אליה.
