השבוע בדף היומי: מסכת ברכות דפים נא-נז
אתה גדל בתפיסה דתית/מסורתית מסוימת, מסגל לעצמך אורח חיים מותאם אמונה, ואז פותח דף גמרא ומגלה שכל מה שחשבת לא נכון. טוב, לא ממש לא נכון. לא מדויק. או לא כל האמת ורק האמת. כל החיים מלמדים אותך שקיום מצוות זה טוב. מה זה טוב? צריך לרדוף אחריהן ממש. למצוא הזדמנויות, לנצל אותן ולהוסיף טוב לעולם. אנחנו לא מדברים פה רק על מעשי חסד אוניברסליים או קיום אירועי שמחות מתבקשים. כל ברכה שזיכינו ב"אמן", כל צעד לבית הכנסת – הכול נחשב. והרי אמרו לנו שברכות הודיה הן לחלוטין חלק מהמצוות. בגללן אנחנו עושים "סעודת אַמֵנִים" לרפואת החולים, ומרבים בברכות לעילוי נשמת בבית אבלים. ואם זו מצווה, אז עד הסוף. "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה", ו-"זריזים מקדימים למצוות", ו-"הווי רץ למצווה קלה… שמצווה גוררת מצווה… ששכר מצווה מצווה"; ואנחנו מברכים זה את זה ב"שתזכו למצוות", וקוראים לפרויקטים חינוכיים של בית הספר היסודי "רצים למצוות". ואז פתאום אתה מגיע למסכת ברכות דף נג ע"ב, ומגלה שלפעמים צריך לעצור.
אחרי דיון ארוך למדי אודות ברכת "מאורי האש" בהבדלה של מוצאי שבת, מביא רב יהודה בשם רב את המימרה הבאה: "אין מחזרין אחרי האור כדרך שמחזרים על המצוות". במילים אחרות – יצא לכם לראות אש בוערת לשם תאורה? תברכו עליה ברוך מאורי האש. לא יצא לכם לראות כזו? אין צורך לצאת ולחפש אחריה. וזו לא סתם הוראה כללית, היפותטית, שתירשם לך בראש למקרה שנתקעת בשבת שטח בלי גפרורים למוצאי שבת. הגמרא מביאה מיד את עדותו העצמית של רבי זירא, שמספר שבעבר היה מחזר אחרי נר כדי לברך עליו במוצאי שבתות, אולם מששמע את הדברים שנאמרו בשם רב, הפסיק עם זה.
כמי שחיים בעידן של נרות הבדלה מעוצבים בשלל סגנונות וצבעים, קצת קשה להתחבר למאמץ שהיה דרוש לפני כמעט אלפיים שנה לייצר תאורה מספקת לברכה כזו. קשה גם להבין איך מה שנכנס במיקוד לטקס ההבדלה הבנוי היטב שלנו היה פעם שאלת רשות. ובכל זאת, עובדה. רב חשוב (מאוד) בישראל מבחין בין מצווה זו למצוות האחרות. ההסבר ההלכתי הוא פשוט. כשם שאתה לא נוסע במיוחד לאוקיינוס כדי לברך את הברכה המיוחדת לו, כך אין סיבה שתחזר אחר האש רק בשביל לברך עליה. אחרי הכול, למעט מצוות סעודות השבת והימים הטובים, אנחנו לא נדרשים לאכול במיוחד כדי שיהיה לנו תירוץ להודות על האוכל. אכן, אין ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, אבל אף אחד לא מכריח אותנו ליהנות בניגוד לרצוננו. ובכן, במובן הלא פולני של העניין.
אבל יש רובד נוסף, עמוק יותר, שנראה שרב ניסה לכוון אותנו אליו כשהוא עושה חלוקה בין מצוות – אותן אנחנו נדרשים לחפש ולאמץ ולא לחכות להן באופן פסיבי, לבין "חיזור אחר האור" שזה כבר דבר אחר. אולי אפשר למצוא בדבריו רמז לטבע האדם הרודף והמחזר אחרי הדבר הבא, זה שיעשה אותו מאושר באמת. החלום הגדול או הקטן שאם רק יתגשם, כל תמונת חייו תהיה שלמה. רק עוד משאלה אחת שבאה על מקומה, ובאמת באמת תהיה סיבה טובה לומר תודה. מה זה תודה, מסיבת הודיה שלמה עם מאה אַמֵנִים ומזמורי הללויה. אנחנו מכירים את זה, חיים את זה, ויודעים כבר שאחרי שהמשאלה הזו תתגשם, הרי נתחיל כמעט מיד להתחנן ולייחל לדבר הבא. נשמע שהגמרא מנסה לומר לנו לחדול מלחפש את האור במקום אחר, ולהתחיל לבדוק אולי יש פה איזו ברכת הודיה זמינה. כי ברגע שאני מחפש את האור ההוא, משקיע מאמץ כביכול מתוך רצון להודות – באמת להודות – על מה שעוד לא השגתי, אני עלול לפספס את ההזדמנות לברך ולהודות על מה שכבר נמצא.
אולי אלה החלומות הקודמים שלנו שכבר התגשמו ונכנסו לתלם השגרה; אולי זו ברכת בריאות או שפע שהפכו בבלי דעת לדבר מצוי, למובן מאליו. אולי יש לנו המון טוב שאנחנו "דשים אותו בעקבנו" ושוכחים שדווקא עליו צריך להודות. כי הוא כאן, כי הוא עכשיו. אומר לנו רב, כשאתה צריך להודות על משהו, לברך על הטובה, אל תחזר אחריה כמו אחרי מצוות אחרות. תציץ רגע במציאות שלך. אל תודה על סעודה דשנה במלמול שפתיים מהיר, ויאללה ביס וחגיגה; אל תבלע אותיות ומילים באיזה "בורא פרי העץ", רגע לפני נשיכת תפוח עסיסי. הגמרא מבקשת מאיתנו להפסיק לחשוב שכל זה גדל על מדפים בסופרמרקט, שזה מובן מאליו כמו אבא ואמא וקורת גג ומיטה חמה. הלו, יש מצוות הודיה כאן ועכשיו, מה אתה הולך לחפש אחת אחרת? ואולי זו בדיוק "המצווה הבאה לידך" שהוזהרנו עליה עם "אל תחמיצנה". אל תחפש בנרות את האור, פשוט תאיר את עיניך שלך.
