את "מודל חמשת שלבי האבל" הציגה לראשונה הפסיכיאטרית אליזבת קובלר־רוס בסוף שנות השישים, והוא מתאר את התהליך ההדרגתי שעוברים אנשים שמודיעים להם כי לקו במחלה סופנית: השלבים הם הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה.
השמאל בארץ ובעולם המערבי חולה רעיונית. חולה מאוד. הערכים האוניברסליים שהוא מושתת עליהם קורסים, ואמונותיו הבסיסיות מתנפצות אל סלעי המציאות. חברות רבות הופכות לשמרניות ומעמידות עליהן מנהיגים שמרניים, בשעה שקרעים פנימיים בתוך השמאל מפלגים אותו והופכים אותו לאוסף קבוצות קטנות וחלשות, שכל אחת מהן מתמחה בתת־תלונה נרגנת אחרת על העולם ההולך וסוגר סביבן. חשוב לציין כי "השמאל" אינו מייצג דווקא דעה מדינית או כלכלית. מדובר במערכת פרוגרסיבית וליברלית שלמה, שנוגעת בכל תחומי החיים, ומפסידה כמעט בכל אחד מהם.
כשרואים את מצבו של השמאל, כנראה הגיע הזמן לעדכן את מודל קובלר־רוס ולהוסיף לו שלב חדש, שישי במספר: טרלול. לא ברור עדיין היכן הוא ימוקם, בין המיקוח לדיכאון או שמא דווקא רגע לפני הקבלה, אבל טרלול יש כאן בהחלט, והוא צף ועולה לאחרונה יותר ויותר.
במאמר ארוך ונרחב שפורסם לא מזמן בעיתון הארץ, הוסבר באותות ובמופתים מדוע יחסים בין גבר ואישה הם נושא שכדאי וצריך להתחיל לפקפק בו. כותרת המאמר כפי שהופיעה באתר העיתון הייתה, לא פחות ולא יותר, "האם יחסים הטרוסקסואליים עדיין לגיטימיים בשנת 2020?". הנה כמה ציטוטים ממנו, ואני מדגיש מראש כי הם לא נכתבו בהומור לקראת חודש אדר. זו אינה בדיחה פנימית, ולא הפוך על הפוך. זה באמת מה שהיה כתוב שם:
"שאלת הלגיטימיות של ההטרוסקסואליות עולה לאחרונה לדיון אינטנסיבי בחוגים פרוגרסיביים. שהרי, עצם העובדה שהטרוסקסואליות היא נפוצה לא אומרת שאין מקום להציב מעליה סימן שאלה".
"אלימות מינית, קשרים נצלניים או פשוט נישואים אומללים — כל אלה תופעות שקשורות לרוב להטרוסקסואליות, ואולי אף נגזרות ממנה. כל מקרה כזה מצטרף לכאורה לכדי כתב אישום הולך ומתארך נגד ההטרוסקסואליות".
"פעילות פמיניסטיות ומעצבי דעת קהל קווירים מתחילים להעלות את השאלה אם ההטרוסקסואליות עצמה אינה פרויקט שנידון לכישלון".
כן, גברים שנשואים לנשים ולהפך, מתברר שאתם חלק מפרויקט שנידון לכישלון. אמנם הפרויקט הזה מחזיק את העולם מאז הולדת האדם והוא פחות או יותר הדרך היחידה להישרדות המין האנושי, אבל כישלון הוא כישלון.
עוד כישלון עולמי הוא חוסר היכולת להתמודד עם שינויי האקלים, אחד מהדגלים המרכזיים של השמאל ברחבי העולם. אז הנה, נמצא פתרון: סכר אחד באורך של כ־500 קילומטרים ייבנה מחוף סקוטלנד ועד נורווגיה; סכר שני, רק 150 קילומטרים אורכו, ייבנה בין צרפת לאנגליה. ומה יעשו הסכרים האלה? יסגרו את הים הצפוני ויספקו הגנה לעשרות מיליוני אירופים מעליית פני הים.
למותר לציין שזו הצעה מטורללת להפליא. הסכר הימי הארוך ביותר שקיים כיום, בדרום קוריאה, הוא באורך של 34 קילומטרים. לאף אחד בעולם אין צל של התחלה של מושג איך מכפילים ביותר מפי עשרה את המפלצת הקוריאנית כדי להקים את הסכר הזה במציאות, ולא רק בדמיונם הקודח של כמה חרדי־אקלים שנדמה כי ירדו מהפסים. בחלק מהאזורים שאמורים "להיסגר" באמצעות כמות חול דמיונית ממש יש ים בעומק של מאות מטרים. בכתבה בניו־יורק טיימס שהביאה את הטרלול הזה לדפוס מצוין כי בניית סכרים עצומים כאלה בים הצפוני עלולה לשנות באופן בלתי הפיך את האקולוגיה של כל האזור. בידודו של הים הצפוני מהאוקיינוס, משל היה חשוד בהידבקות בקורונה, יהפוך אותו לאגם של מים מתוקים, שמשמעותו הרס ענפי כלכלה חשובים, ובהם דיג. אבל מה ערכה של פרנסה כשאפשר להפחיד את האנושות עוד קצת מפני קטסטרופה המתרגשת לבוא?
למרבה הצער, הטרלול הפרוגרסיבי חצה בשנים האחרונות את האוקיינוס – אולי רגע לפני שמישהו יקים סכר ויעצור אותו – והגיע לארה"ב. ברני סנדרס, איש שמאל קיצוני, סוציאליסט על גבול הקומוניסט וכמובן מתעב ישראל, כי גם זה חלק מהחבילה הליברלית כיום, הוא המועמד המוביל כרגע בהתמודדות על הנהגת המפלגה הדמוקרטית מול הנשיא דונלד טראמפ בבחירות שייערכו בנובמבר הקרוב. באגפים המתונים של המפלגה יש חרדה רבתי מתוצאותיו של ה"סופר־טיוזדיי", הבחירות המקדימות המקבילות במדינות רבות, ביום שלישי הקרוב. האפשרות ההולכת ומסתמנת כממשית היא שסנדרס יהיה בסופו של דבר מועמד המפלגה לנשיאות.
החשש אינו רק שטראמפ ירמוס אותו בדרך לקלפי, משל היה דג אוקיינוס תועה באגם מים מתוקים, אלא שסנדרס יוביל את המפלגה כולה לתבוסה אפית בבחירות לבית הנבחרים, שנמצא כרגע בשליטתה. הטרלול שסנדרס מייצג סוחף אחריו בעיקר צעירים ליברלים שמבינים שהשמאל פושט רגל, ובניסיון מכמיר לב לעשות משהו אחר מדור השמאלנים שקדם להם והפסיד במערכה, הם רוצים להביא משהו חדש. אלא שהמשהו החדש הזה, כאמור, מטורלל לחלוטין, ומאיים ברצינות על המשך קיומה של ארה"ב כמעצמה עולמית. הוא גם סכנה אמיתית לישראל, אבל זה כבר עניין אחר.
זה לא שהימין חף מטעויות ובעיות, ממש לא. ניצחון האג'נדה הימנית מוביל במדינות מסוימות לתופעות שוליים מכוערות של גזענות, שנאת זרים וחוסר חמלה כלפי חלשים. על הימין האחראי ושדרת ההנהגה המרכזית שלו ברחבי העולם מוטלת החובה לטפל בשוליים האלה, ובד בבד גם להכיל את השוליים הסהרוריים ההולכים ומתרחבים בשמאל. כי הטרלולים שמנינו כאן הם כנראה רק ההתחלה.
