החידה הגדולה של הפוליטיקה שלנו בעשורים האחרונים היא השנאה הלא רציונלית של חוגים מסוימים בחברה הישראלית לבנימין נתניהו. אפשר הרי להבין מדוע הוא מעורר התנגדות פוליטית משמאל, אצל מי שרואים בו את האדם שגנז את חלום השלום שלהם. אפשר גם להבין את מי שגדלו על ברכי תנועת העבודה ההיסטורית, שרואים בו את הגורם הישיר לקבורתה הפוליטית. הגיוני שיש טהרנים שמבחינתם ראש הממשלה חייב להיות מלאך שאפילו כתם קל של נהנתנות או חוסר יושרה פוסל אותו מלהמשיך בכהונתו. סביר שיש מי שחשים כלפיו חוסר אמון עמוק נוכח התחכום המדיני והפוליטי שלו, שיוצר תחושה שפיו וליבו אינם שווים. גם התנגדות בימין, שרואה בו את מי שעלול לייסד בארצנו מדינה פלסטינית, מובנת. מה שלא מובן הוא השנאה האובססיבית והפתולוגית, מצד אנשים שרואים בו את שורש כל השחיתות והרוע בעולם.
קחו למשל את אהוד ברק. לא בדיוק העיפרון הכי ישר והכי מוסרי בקלמר. כמה וכמה פרשיות בתחומי חייו, הן הפרטיים הן הציבוריים, מעלים ריח רע של ריקבון מוסרי עמוק וחשש כבד שמה שפורסם עליו הוא רק קצה הקרחון. והנה, דווקא הוא לא יכול להעביר יום בחייו בלי לעסוק באובססיביות בשחיתות של נתניהו. אין זו ביקורת רציונלית, קרה ושקולה; אצלו זו שנאה חמה ותוססת. שנאה מהבטן. מעומק הלב. שנאה עם קצף על השפתיים. שנאה עם ברק בעיניים.
אהוד ברק הוא רק משל. את התופעה אפשר למצוא במינונים שונים באליטות – בתקשורת, במערכת המשפט בכלל ובפרקליטות בפרט, וכן באליטה הביטחונית, בקרב ה"לשעברים", שבעת האחרונה גם הקימו לעצמם מפלגה רשמית (תופעה שבארצות דרום אמריקה נוהגים לכנות "החונטה הצבאית").
השנאה הלא רציונלית הזאת היא תופעה פסיכולוגית מוכרת, ויש לה הסבר מדעי. היא מכונה "השלכה", או "פרויקציה". בוויקיפדיה היא מוגדרת כך: "בפסיכואנליזה, השלכה היא מנגנון הגנה אישי, שבו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, מייחס אותם לאנשים אחרים, וכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים". מעין מה שלימדונו חז"ל: "כל הפוסל, במומו הוא פוסל".
בתקשורת למשל יושבים מגישי יומני אקטואליה שמקבלים מיקרופון חופשי ומשתמשים בקביעות ובלי למצמץ במשאבי הציבור לשם שטיפת מוחו. אוזן רגישה אינה יכולה שלא לזהות את המניפולציות, את האינטונציות, את השאלות המתחכמות שנשאלות ואת אלה שלא, את הקולות המוזמנים בקביעות להביע דעתם ואלה שלא וכדומה. גם אם אינם מודעים להתנהלותם השערורייתית, המושחתת מוסרית, במעמקי הנפש רגשי האשמה המודחקים מצטברים והופכים למועקה המבקשת פורקן.
כך גם במערכת המשפט. גם שם יש מי שמתקשים להודות, אפילו בינם לבין עצמם, שהכוח העצום שבידם השחית אותם מוסרית, ושיש פער עצום בין הדימוי העצמי שלהם, דימוי של סרגל יושרה אידיאלי, ובין ההטיה הפוליטית, ההתנשאות, היוהרה ושיכרון הכוח. גם שם מצטברים המתחים שיוצר הפער הזה, ומחפשים מישהו להטיל עליו את האשמה שלא מניחה לנפש המיוסרת לישון טוב בלילה.
פרשת הצוללות ופרשת הממד החמישי גילו לנו רק את קצה הקרחון של השחיתות העמוקה של לא מעט מיוצאי מערכות הביטחון. ככל שמתגלות פרשיות השחיתות של ראשי כחול לבן, ובעיקר של המושכים בחוטיהם מאחור ומריצים אותם, כל מיני "לשעברים" שמרופדים במשכורות עתק, בפנסיות מנופחות ובקשרים מסועפים, הופכת השנאה האובססיבית שלהם לנתניהו ליותר ויותר מובנת. מי שהיו פעם יפי הבלורית והתואר, אידיאליסטים שמסרו נפשם על ביטחון ישראל, לא יכולים להביט לעצמם בעיניים ולהודות שכבר במהלך השירות הם התמקדו בקידום ובקריירה, ושהדבר העיקרי שמעסיק אותם מאז שהשתחררו הוא מה שנקרא בלשון נקייה "לעשות לביתם". קשה להם להודות שהפכו ממלח הארץ לנהנתנים ולמושחתים, שקשרים עם חבריהם פותחים בפניהם דלתות למכרזים, חוזים ועסקאות מפוקפקות. גם אצלם המתח הנפשי שיוצר הפער הזה לא נותן מנוח, ומבקש כתובת. אין הסבר סביר אחר לשנאה העמוקה, הלוהטת, הבלתי רציונלית, של האנשים האלה לנתניהו.
ביני לבין עצמי, זה הפך בעת האחרונה לנוהל קבוע. כשאני רואה את השנאה הפתולוגית הזאת לנתניהו מופיעה ממישהו בתקשורת או ברשתות החברתיות, לא פעם גם אצל אנשים שאני מכיר באופן אישי, אני מתחיל לחשוד ולבדוק מה בדיוק הם מסתירים שם. לא פעם מתגלה שם שחיתות, נהנתנות, או סתם תסכול, מרירות וייאוש עמוק מחיים חסרי משמעות, שגם הם כשל מוסרי מובהק. תבדקו בעצמכם. זה עובד מצוין.
