נתן אשל הצליח להטריף אותנו. הוא משוכנע שסימן וי על ליבוי השנאה של "הלא-אשכנזים", נגד האליטות, אבל דבריו המכוערים הכילו הרבה יותר מגזענות ועליונות, בין אם שלו ובין אם של ראש הממשלה – הם ביטאו את האמת העגומה: מערכת הבחירות האחרונה מושתת כולה על שיסוי השבטים זה בזה. ישראל הראשונה נגד ישראל השנייה, "העם" נגד החונטה, ביבי נגד טיבי, כחול-לבן או ארדואן. אנחנו, או הם.
הליכוד לא עלה פה על טריק בלעדי. משולש הקסם – הפחדה, שיסוי, שנאה – היה הקו המנחה של מגוון הקמפיינים. כשימינה מצמידים רמטכ"ל לשעבר לתומך המחבלים טיבי על רקע דגל פלסטין – הבוז חוגג. בדיוק כפי שההשוואה שעורכים בכחול לבן בין ביבי לארדואן היא לא בדיוק מופת של אצילות.
זו הסיבה שדבריו של אשל שנחשפו אמש צורמים באוזן, אבל גם לא ממש מפתיעים. אנשי סודם של הפוליטיקאים, כמו המנהיגים עצמם, באמת חושבים שהציבור מבקש שילהיטו אותו כמו באצטדיון כדורגל. שלשנוא ולבוז וליטור זה כל מה שאנחנו יודעים. אבל מה שבאמת מטריד – זו העובדה שהקמפיין הזה עובד. ואפילו נהדר.
זוכרים איך אז, לפני שנה, הגענו לקלפי בהתרגשות של פעם בארבע שנים, עם עמדה מגובשת וים של מפלגות שאשכרה טרחו לפרסם מצע כדי שנשתכנע למה דווקא הם ראויים לקול שלנו?
בסיבוב הזה, לעומת זאת, לא תמצאו דמויות עם עמדה מנומקת כפייגלין, בנט ושקד כבר לא מדברים על שום דבר חוץ מגיבוי נתניהו, והפוליטיקאים אפילו לא מתאמצים להראות שאכפת להם ממהות או מדיניות.
סבב הראיונות אמש ב"פגוש את העיתונות" המחיש זאת היטב. קחו לדוגמה את הריאיון עם נתניהו. במשך 20 דקות ישב מול רינה מצליח, ובין התנצחות עם המגישה, הנמכת יריבו הפוליטי וגיבובים על החוק הצרפתי זכינו לשמוע אמירה אחת בלבד שמשקפת את תפיסתו הביטחונית. כשנשאל על המדיניות מול עזה, ענה ראש הממשלה שהוא זהיר מאוד בכל הנוגע למלחמות. "זה המוצא האחרון", הדגיש. נכון, אין פה ברייקינג ניוז, ולא כותרת למהדורה. אבל כשאמא לחיילים הולכת להצביע היא רוצה לדעת מה יהיה עם בנה ביום שאחרי הקטטות הפוליטיות. ישראל בכר ונתן אשל הם דמויות חסרות משמעות בשבילה.
אין פה געגוע למפלגות קטנות ומתנדנדות שיעמידו בסיכון את הרכבת הממשלה, וגם לא אשליה שרק לפני שנה מערכת הבחירות הייתה צחה וטהורה. אבל יש פה תזכורת לכך שאפשר אחרת. שמערכת בחירות היא הזדמנות לסחור בשוק של רעיונות. שלפני זמן לא רב הציבור ידע שיש בכוחו לדרוש תשובות מנומקות מנבחריו לפני שהוא נותן להם את קולו.
ועכשיו אנחנו עייפים. סיבוב הבחירות הנוכחי עבר מעלינו, מנומנם ושקט. כך מצאנו את עצמנו מתעוררים ערב הבחירות לתוך בליל הכפשות, הקלטות והתקפות אישיות. סך הכול עניין שגרתי רגע לפני פתיחת הקלפי, אלא שהפעם קיבלנו את הרפש בפרצוף ללא כל הכנה.
אי אפשר להאשים את הציבור באדישותו. זה רק צפוי שכך יגיב למערכת בחירות שלישית ברציפות. אבל גם בלתי אפשרי להסיר אחריות. אשל ועמיתיו סבורים שהשנאה עובדת, כי איש לא דרש מהם אחרת. אז הם מאכילים אותנו בכפית גדושת איבה, ואנחנו פותחים פה גדול. כבר לא מקיאים.
