נזכרתי הערב בדוד מיישה, ר" משה יקותיאל אלפרט. הדוד של סבתי ע"ה, שהיה המוכתר של שכונת בית ישראל בתקופת המנדט. בשנים האחרונות הוא זכה לעדנה. זכרונותיו מהבחירות הראשונות למדינת ישראל סופרו בהרחבה. כיצד הוא לבש בגדי חג, בירך שהחיינו בשם ומלכות, אחז ברטט של קדושה את המעטפה ובתוכה ב". לו זכינו וחי עימנו, האם היה מברך "שהחיינו" בפעם השלישית בתוך שנה? האם לא היה חושש לברכה לבטלה? ובמיוחד האם עדיין הוא היה אחוז באותו רגש של קדושה ורוממות הרוח? אני מאמין שכן. הדור שבו חי דוד משה, היה דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה. כל אחת ואחד הבינו את המשמעות האיומה של העדר מדינה, של עם מפוזר ומפורד.
דוד מיישה היה איש היישוב הישן, מעריץ נלהב של בגין שסלד מבן גוריון אבל הצביע ב". על אף ומתוך מבוך הזהויות הזה, הוא הבין שאין לנו מדינה אחרת ולא עם אחר. האמת הבסיסית הזו נכונה גם היום. המבחן העליון למנהיגות הראויה לנו איננו יושר אישי, מדיניות חוץ, יוקר המחיה ואפילו לא הביטחון. כל אלו חשובים, ואפילו חשובים מאד. הם יקבעו במידה רבה כיצד חיינו ייראו אבל הם לא ייקבעו האם הנס החד-פעמי הזה ששמו מדינת ישראל ימשיך להתרחש. החברה הישראלית אינה יכולה להרשות לעצמה מנהיגות משסה, מפלגת ומסכסכת שניזונה מהשנאות של כולנו.
ייתכן שנתניהו מדינאי בחסד וכלכלן-על, ייתכן אפילו שהוא אינו מושחת, אבל הוא איבד את הזכות המוסרית להנהיג את המדינה. ב"ימי בנימין" לפי עמית סגל זה תמיד "אנחנו" או "הם". הדה-לגיטימציה לאחר היא לב ליבו של מסע הבחירות, וגם של אחרי הבחירות. פעם אלו השמאלנים ש"שכחו להיות יהודים" ופעם אחרת אלו "הערבים". בשבועות האחרונים אלו אנשי כחול-לבן. כן כן, החבר"ה מהמילואים, החברים בעבודה, ואלו שסתם מחכים בתור לרופא. אותם אנשים שעלו לארץ שלשום או שהם דור חמישי. האנשים שרבים מהם הם גם בני המשפחה שלכם. כולם הפכו בהבל הקמפיין למשתפי פעולה עם הטרור. אנשי צבא, פקידי מדינה בכירים ופעילים חברתיים כולם נעשו סייענים של האויב. אמת, גם לכחול לבן היו מעידות, והזכורה ביותר היא מודעת החרדל. בסערת הקמפיין עשו טעויות. בכחול לבן התנצלו עליהם. במקומות אחרים בחרו להפוך את הטעות לשיסוי, ואת השיסוי והביזוי לדרך חיים.
לעמדה האנטי-מוסרית, המסוכנת והמאיימת הזאת הצטרפה גם ימינה. לרגעים מסוימים הייתה תקווה שנפתלי בנט אכן מסוגל להיות דבק מחבר ומלכד; יום אחד הוא מצטלם עם יועז הנדל ולמחרת הוא מפלרטט עם אלקין. אבל כעת, העתיד לפי בנט הוא היצמדות לבלוק בחירות אחרי בחירות.
הרגע העצוב ביותר בכל מערכת הבחירות הזו היה כאשר החברותא שלי בישיבת הר עציון, זאב אלקין, קבע שהציונות הדתית לא צריכה להיות יותר המקף המחבר. יותר לא נהיה הגשר שרומסים, לא הקשר שמחבר את שני חלקי החבל. את מי תנהיג הציונות הדתית של אלקין, בנט וסמוטריץ', אחרי שמנהיגיה הפכו את מחצית הציבור היהודי למשת"פים? אפשר להיות דתי ואפשר להיות ציוני. ציוני-דתי הוא מי שמבין ומפנים שאם מדינת היהודים לא תהיה מדינה מאוחדת היא לא תהיה. הוויתור על המקף המחבר עשוי להתברר כוויתור על המדינה. כאשר בנט מבטיח בחירות רביעיות וחמישיות ושישיות הוא מבטיח להמשיך את ההתעלמות, הפילוג והשיסוי, מאותם אנשים שבונים יחד איתו את המדינה. כחול-לבן של גנץ ולפיד, של מיקי חיימוביץ' ושל עליזה לביא, של אשכנזי ושל הנדל, היא קצת כמו החבר'ה מהמילואים. לא עם כולם אני מרגיש "בבית" ולא אצל כולם אני יכול לאכול ורובם לא יודעים לענות על השאלה "מאיזה שבט אתה". כחול-לבן גם אינה מבטיחה גאולה, וגם לא מקדש עכשיו וסיפוח עכשיו. כחול-לבן כמו החבר'ה מהמילואים מבינים שיש זמנים שבהם צריך להניח את המחלוקות הרעיוניות בצד, ולא לאפשר להן לפרק מבפנים את מדינת ישראל. אז עד שבנט והרב רפי יגלו את המדינה, אני נשאר עם החבר'ה מהמילואים.
