הבחירות שייערכו בשבוע הבא, בדיוק כמו שתי מערכות הבחירות הקודמות להן, ייחודיות בתולדות ישראל. שום הכרעה רעיונית לא עומדת בהן על הפרק. הנושא היחיד הוא פרסונלי: רק ביבי, או רק לא ביבי.
בנימין נתניהו הוא אכן דמות יוצאת דופן בין ראשי הממשלה בישראל. הוא לא רק ראש הממשלה שכיהן במשך הזמן הארוך ביותר, ועוד ידו נטויה, אלא שהוא כנראה גם המנהיג השנוי במחלוקת ביותר בכל תולדות המדינה. היה לנו מנהיג נערץ כמו דוד בן־גוריון, שהיו לו מבקרים וכמעט לא היו לו שונאים; היה לנו מנהיג כמו משה דיין, שההערצה אליו התחלפה במשך הזמן בשנאה עזה; היה לנו מנהיג כמו אריאל שרון, שהיה שנוי במחלוקת כשר הביטחון, אבל הפך למנהיג משרה ביטחון בהתמודדות עם האינתיפאדה השנייה, לפחות עד שיזם את ההתנתקות. אבל לא היה לנו ראש ממשלה שכמעט מראשית כהונתו מעורר הערצה גדולה ממחצית החברה ותיעוב עמוק ממחציתה האחרת.
זו למעשה החידה הגדולה בנוגע לנתניהו: מה באישיותו מעורר עוצמה חריפה כל כך של רגשות מנוגדים? דומה שהמפתח הוא שנתניהו הוא ראש הממשלה הראשון המבקש להחליף את האתוס שהחברה הישראלית נבנתה עליו לאתוס אמריקני. האתוס הישראלי המקורי הוא קולקטיבי: הוא מושתת על סולידריות בין הפרטים המרכיבים את החברה, ובמידה רבה גם בין מגזריה השונים. זה אתוס שעיצבה תנועת העבודה, שלא ראתה לנגד עיניה רק את חזון הבית הלאומי אלא גם את חזון החברה המתוקנת, ואפילו תיקון האדם הפרטי ליהודי חדש שיהיה אור לגויים.
התנועה הרוויזיוניסטית דחתה את החזון הזה. היא דיברה על "חד נס", כלומר הנפת הדגל הלאומי בלבד. אבל בפועל, גם מנהיגיה התעניינו בגורל החברה. ז'בוטינסקי דיבר על חמשת המ"מים שהמדינה חייבת לכל אחד מאזרחיה – מורה, מרפא, מעון, מלבוש ומזון. מנחם בגין בוודאי החשיב את השכבות החלשות, ולא רק את האליטות. נתניהו, לעומת זאת, אמנם נולד בישראל ושירת בסיירת מטכ"ל, אבל לאחר מכן בחר לחיות בארה"ב, ואלמלא נפל אחיו במבצע יונתן, כנראה גם היה נשאר שם. גופו במזרח וליבו במערב; באתוס האמריקני של היחיד שצובר עוצמה כדי לשנות את החברה כולה. הוא תמך ברעיון הבחירה הישירה נגד כל מפלגתו, וגם היום הוא מתנהל כאילו עמד בראש משטר נשיאותי.
זה מרמז לתכונה נוספת המייחדת את נתניהו: אין פוליטיקאי שאין לו אגו מפותח, אבל רק נתניהו מצויד בתחושה הפנימית שרק הוא מסוגל להציל את ישראל מהסכנות האורבות לה. אלא שהתחושה המשיחית הזו מקנה לנתניהו לגיטימציה פנימית לחצות גבולות שאיש לא העז לחצות לפניו. שום ראש ממשלה לא קיבל מתנות בסדר הגודל של נתניהו, ושום ראש ממשלה לא נחשד בניהול משא ומתן עם בעלים של כלי תקשורת על שינוי מוחלט של דמותו וצביונו של כלי התקשורת בתמורה לטובות הנאה שיקבל.
בכך מממש נתניהו לא רק אתוס אמריקני, אלא גם אתוס ניטשיאני. דמות של אדם עליון שיעדיו אינם ערכים מוסריים, אלא השגת עוצמה והקרנתה – עוצמה לאומית המותנית בעוצמה אישית, שהיא מעבר לטוב ולרע. אצל נתניהו העוצמה אינה אמצעי, אלא המהות והתכלית.
ככל שחולפות השנים, וככל שמסתבך מצבו המשפטי, משיל נתניהו מעליו עוד ועוד עכבות. זה גם סוד דימויו כקוסם: הוא אכן מוכשר יותר מכל הפוליטיקאים הישראלים בני דורנו, אבל לא פחות מכך, הוא גם נטול עכבות הרבה יותר מהם. זה מה שמאפשר לו ללהטט בין שחקני המערכת הפוליטית, ולא להיות מחויב לאיש פרט לעצמו.
זה גם מה שהופך את דמותו למוקד של סערת רגשות. רבים בחברה הישראלית נוטים להעריץ מנהיג המביא את המדינה לדימויי עוצמה שמעולם לא היו לה, ובו בזמן רבים אחרים מפחדים מאוד מהצד האחר של המטבע: חוסר העכבות.
אם ינצח נתניהו בבחירות הוא צפוי להוון את ניצחונו להגברת עוצמתו באופן שיסיר מעליו את אימת הדין, על ידי סירוס חריף של מערכת המשפט ושל כל שאר האמונים על האיזונים והבלמים של העוצמה, כדי שלא תהיה נטולת עכבות. זו פצצת זמן שגם אנשי ימין חייבים לנטרל.
