א. לפני 28 שנים התרחש המהפך השמאלי שהדיח את ממשלת יצחק שמיר, והציב במקומה ממשלה בראשות יצחק רבין. זה קרה אף שנרשם רוב למצביעי הימין. מפלגת התחייה ומפלגתו של הרב לוינגר לא עברו את אחוז החסימה (שהיה קטן, יחסית), ואפשרו לשמאל להקים ממשלה ולחתום על הסכמי אוסלו בתמיכת המפלגות הערביות הלא־ציוניות. לרגע קט חשבנו בערב העצוב, כשנודעו התוצאות, שרבין, כרמטכ"ל לשעבר וכאיש ביטחון, יבין היטב את צרכיה הביטחוניים של המדינה, גם אם הוא בעל אידיאולוגיה שונה. מהר מאוד נוכחנו שיוסי ביילין, שהיה רחוק מאוד מכל תודעה ביטחונית, מוביל את המהלכים. הסכם אוסלו לפרטיו הונח על שולחנו של רבין כמעט על כורחו. רבין נרתם והוביל אותו בציבור הישראלי למרות חוסר ההיגיון שבו ולמרות הרוגי הטרור הרבים, שהיו כבר מתחילת המשא ומתן ועוד לפני שההסכם נחתם.
אין לי עניין לדון בגנץ, למרות פרשת הממד החמישי. האיש עושה רושם של אדם לא מאוד חזק ולא בעל אידיאולוגיה נחרצת. יש לכך גם מעלות. אך מאחוריו עומד אדם נחוש וחכם, פוליטיקאי טוב, היודע היטב לאן הוא רוצה להגיע. אני חושש שביילין של רבין יהיה במקרה של גנץ עפר שלח, איש שמאל מובהק, שאהבת התורה ואהבת הארץ שבו מוטלות בספק. גם אבי ניסנקורן הוא פוליטיקאי שדרכו ברורה לו, בתחום הכלכלי. לשני אלו חברים רבים בכחול לבן, גם אם בחלון נשקפים לעינינו דרך קבע יועז הנדל, צבי האוזר, חילי טרופר ואלעזר שטרן. יכולתם להשפיע תהיה כמו זו של מוטה גור בממשלתו של רבין: מעטה וקטנה. שלח וחבריו חזקים מהם. הערבים ביו"ש הוכיחו בדור האחרון שהם מבינים היטב את השפה של נתניהו. הפיגועים היו מעטים, וגליהם שככו במהירות. קיים חשש שהם מבינים גם את שפתם של שלח וחבריו, ואת התוצאה ספגנו על בשרנו בימים ההם.
ב. איני סבור שאצליח לשכנע את מצביעי כחול לבן. הם "נעולים" על הצורך להדיח את נתניהו, ואינם קשובים לטענות אחרות. השמאל מגויס כולו להפלת נתניהו, והימין עייף, אדיש ומוכן לכל ראש ממשלה, ובלבד שתחלץ אותנו ממערכת בחירות נוספת. אני רואה את הימין העייף ביישובי יו"ש ובמקומות נוספים. הוא עלול ליפול שדוד לפני אוסלו ג' או גרוע מכך. בשורות אלו אני רוצה לשכנע את הימין העייף לשנס את אצבעו ביום הבחירות ואולי גם לשנס את מותניו בהתנדבות ביום הבחירות ולפניו. אם כל אחד מאיתנו יתקשר לחמישה אנשים – שכן, קרוב, חבר מבתי הכנסת וחבר מן העבודה – וידרבן אותם להצביע, נרוויח מנדט נוסף. הוא עשוי להיות קריטי. אני זוכר איך התנדבותנו בלי חשבון תרמה לפני 24 שנים לשינוי התוצאה על חודם של קולות מעטים. אז נולד נתניהו כראש ממשלה.
ג. בימין הנוכחי נאבקת הציונות הדתית על מקומה מול רבבות חניכי מוסדותיה לשעבר, הנוהים אחר הליכוד. נזכיר בקצרה שלוש נקודות. ראשית, נתניהו הוא ראש ממשלה טוב בכל הנוגע למדיניות חוץ, ביטחון וכלכלה. ענייני חברה וצורכי הפנים אינם מעניינים אותו, והוא מוסר אותם ברצון לשותפיו בקואליציה. יציאתו האחרונה בעניין הקנאביס תוכיח. אם החרדים יקבלו את המשרדים האלו, הציונות הדתית תיאלץ להסתפק בשיריים, וכך תיראה החברה בישראל. זה באחריותנו.
שנית, בלי ציונות דתית חזקה, החברה הישראלית שאינה חרדית עלולה להיוותר בלא קשר לתורה. היא עלולה להיוותר עם מדינה יהודית דמוקרטית שיהדותה חיוורת וחסרת כוח להתמודד עם לחצי התרבות הכללית. היא עלולה להביא לכך שהיהדות שנוריש לבנינו תהיה חסרת כוח משיכה.
שלישית, הקרע וחוסר הסובלנות שבין הציונות הדתית הליברלית לבין הציונות הדתית התורנית עלולים להביא אותנו לכך שלא יהיה ייצוג פוליטי לציונות הדתית, לא לתורנית ולא לאחותה הליברלית. הברית הקיימת היום והיכולת לעבוד יחדיו בהרמוניה, לאחר מאבקים קשים ומרים, בין נפתלי בנט וחבריו ובין בצלאל סמוטריץ' וחבריו, אינן מובנות מאליהן, ואפשר להגדירן כנס. אל נשכח ששני פלגי הציונות הדתית עדיין מתפללים בבית כנסת אחד ומשרתים יחד ביחידות השדה של צה"ל. ההבדלים גדולים, אך אפשר לשלב יד ביד. אל ניתן לנס לחמוק מבין אצבעותינו באדישות ביום הבחירות או בהצבעה למפלגות בעלות סדר יום שונה.
