למרות הפערים המובנים בין דעותיי לדעותיהם של האב והבן לפיד, במשך שנים ארוכות חלקתי איתם תשוקה אחת בוערת: הרצון לאחדות בנטל. כשהייתי מבקרת בבית העלמין בהר הרצל, ויודעת כמה מעט חרדים קבורים בו, הייתי מגחכת בציניות על התירוץ השחוק שבעוד אנחנו ממיתים את עצמנו ממש, הם מתים באוהלה של תורה. זה היה בלתי נסבל בעיניי.
לכן בכל פעם ששמעתי על עלייה בנתוני גיוס חרדים, עלץ ליבי בקרבי. כי לא ייתכן שכשהילדים שלנו מסתכנים, מסביב ללובשי השחורים תהיה בועת מגן שמוציאה אותם אוטומטית ממשחק הדמים שנכפה עלינו. מעבר לשוויון, השואף שהשכול יתחלק בשווה בין כל חלקי העם, יש עוד עניין מהותי: החוויה המשותפת של לחימה יחד, של רעות, של מפגש, של כור ההיתוך, של הידיעה שכולנו באתגר הקיומי הזה, תצליח באמת לאחד בינינו. והאיחוד הזה (וכאן, נדמה לי שלפיד ואני חלוקים) חשוב לי באמת.
לפני כמה ימים הוגשו לרמטכ"ל ממצאי צוות הבדיקה בנושא היקף הגיוס במגזר. הנושא התעורר בגלל הטחת ההאשמות המכוערת בתקשורת בין השי"ן־גימ"לים שספרו או לא ספרו במדויק את החרדים, שאולי לא היו חרדים בכלל. וכרגיל, הטלת האחריות על הש"ג היא טעות וניסיון לחמוק מהתמודדות עם הבעיה. האמת היא, שהטלת האחריות על צה"ל בכלל היא טעות. צה"ל עשה ועושה מעל ומעבר כדי לאפשר שירות חרדים בו, גם כשהדבר פוגע לעיתים באוכלוסיות אחרות. לצה"ל חשוב לגייס חרדים. החייל החרדי זוכה להשקעה אדירה בהפרדה מגדרית, בכשרות מחמירה, בהכשרה מקצועית (תוכנית שח"ר) יקרה, וכו'. הבעיה היא לא בצבא. היא במדיניות.
נתחיל בהגדרה: מיהו חרדי? לפי החוק, זהו אדם שלמד בין גיל 14 לגיל 18, במשך שנתיים לפחות, במוסד חינוך חרדי. כלומר, גם מי שעזב את הישיבה הקטנה בגיל 16 ואינו דתי בכלל היום, או שהוא סתם "שבאבניק", מוגדר חרדי על פי החוק. מה הפלא שהכותרות דיברו על כך שנספרו חילונים גמורים במכסת החרדים?
נמשיך במהות: המדינה או הצבא לא ערכו דיון מעמיק בשאלות למה, כמה ואת מי צריך ורצוי לגייס. "על אף חשיבות הנושא בחברה הישראלית לא מצאנו מסמך המגדיר מהי האסטרטגיה הלאומית; הדן בנושאים כגון שירות חובה לכולם, שוויון בנטל וגיוס חרדים לשירות צבאי בצה"ל", נכתב בדו"ח. למרות היעדים לגיוס חרדים, מספר המתגייסים המקיימים אורח חיים חרדי נמצא בירידה.
באופן גורף, חרדים אינם מתגייסים היום ולא התגייסו מעולם. בחור ישיבה אמיתי לא יזנח את תלמודו וילבש מדי זית. הלחץ החברתי שיעמוד מולו, בהנהגת "הפלג הירושלמי" שמטיל מורא על כולם, מניאים אותו מלעשות כן. אם נניח שהמצב הזה לא ישתנה בקרוב, ושיש כרגע אלפי עריקים חרדים שהצבא לא נוקט נגדם פעולה כלשהי – מה עושים כדי לשנות את המצב?
עד כה היה מקל (בדמות מאסר של אחדים), היה גזר (בדמות האפשרות לצאת לעבודה מסודרת לאחר השירות) והיו יעדי גיוס. הוועדה מצביעה שיעדי הגיוס מעוותים, המקל לא ממומש ברצינות, ולכן ישועתנו טמונה בגזר. יחי הגזר.
המניעים לגיוס חרדים הם כלכליים, ביטחוניים וחברתיים. אז בואו ניקח נשימה עמוקה, ונשים את הצורך הביטחוני בצד. אנחנו עוסקים בחברה שרובה מתבדלת מתוקף הגדרתה, והגברים שבה מקבלים מימון ללימודים בכולל ו"משלימים הכנסה" בשחור. אבל אין די בכך. עול הפרנסה דוחק באמת. לכן, בואו נניח את זעקת השוויון בצד לרגע, ונחזור אליה עוד חמש שנים. עוד עשר שנים. בינתיים צריך לשנות את המציאות כדי שיתאפשר שוויון אמיתי. אני מאמינה שאם נוריד את גיל הפטור ונאפשר לחרדים להשתלב בשוק העבודה – הם יעבדו. הם ירוצו לעבוד. המהלך הזה יעזור בשלושה אופנים: הם ישתלבו בחברה הישראלית, הם ישלמו מס הכנסה, ומעל הכול, חברת הלומדים תתפרק מבפנים. השקר ייסדק.
כי הרי אין באמת קשר בין מי שמוגדר עילוי שבאמת מיועד ללימודים ובין הפחד הכולל מלשכת הגיוס. בואו נעזור לתהליך הניפוי: נשאיר בבתי המדרש רק את מי שבאמת צריכים להיות בהם, וילדיהם של אלו שעכשיו ילכו לעבוד – ילכו לצבא כשיגיע תורם.
