הסכום המדויק נשכח ממני, אבל זכור לי שהצ'ק היה שמן. מאוד שמן. אי־אז לפני שלושים שנה, אבי שיחיה שימש בתפקיד בכיר במשרד האוצר. כך יצא שלחגיגת בר המצווה שלי הגיעו אחדים ממנהלי חברות הביטוח בישראל. אחד מהם הותיר אחריו המחאה שערכה השתווה פחות או יותר לזה של כל האחרות גם יחד. לא ידענו אם הסכום חריג רק במושגים הכפריים שלנו, או גם במונחים התל־אביביים של אותו טייקון. כדי שלא להתקרב למה שעשויה להיראות סיטואציה בעייתית, וכדי להרחיק את עצמו ממה שעשוי להיראות אפילו כאבק שוחד, אבא קרע את הצ'ק עוד באותו הערב. הוא זרק לי כמה מילים על כך שעקרונית היינו רשאים לפדות אותו, ושייתכן שלנותן המתנה לא הייתה כוונה רעה, אבל עדיף להתרחק מן הספק, ולו בגלל מראית העין.
אני מספר את הסיפור הזה לשבחו של אבי כי ברור שזה הרף הנדרש ממי שנושאים במשרה ציבורית. תירוצים, התחכמויות והסברים תמיד יכולים להיות, אבל אדם ישר מרחיק את עצמו ממצבים בעייתיים שכאלה. זה מה שבני הזוג נתניהו היו צריכים לעשות, לא כשנפתחה החקירה בתיק 1000 אלא לפני עשרים שנה. מתבקש ממי שנכווה ברותחין, למשל בפרשת עמדי, להשליך את מסקנותיה על כל "החברים" האחרים. עם כל הכבוד למילצ'ן, ברור שקשרי החברות שלו עם נתניהו, לפיד, שמעון פרס ז"ל ושאר שועי עולם, לכל הפחות מערבבת בין ידידות אישית לתעשייה מובנית של 'שלח לחמך'. בטח ובטח ובטח שאיש הציבור מספר אחת, מי שמנהיג את המדינה ומצופה ממנו גם להוות דוגמא אישית, לא אמור לבקש את התשורות הללו. לא צריך קוד אתי לראשי ממשלה כדי לדעת שזה דוחה ולא חוקי.
לזה מצטרף תיק 2000, שבמהותו חמור אף יותר. אמנם לבסוף לא יצא דבר מהקנוניה בין נתניהו לנוני מוזס, אבל העסקה שנרקחה בסדרת הפגישות בין השניים כמעט השתיקה את הדמוקרטיה הישראלית. מצב שבו שני היומונים הגדולים בישראל, 'ידיעות אחרונות' ו'ישראל היום', היו משמשים כשופר של השלטון, מזכיר אחדות מהמדינות הפחות חופשיות שנתניהו ביקר בהן בשנים האחרונות. צריך להודות ליושב במרומים שהקשר הזה כשל.
אז האם על כל זה נתניהו צריך ללכת? מצד האמת כן. מותר לנו לצפות ממי שמנהיגים אותנו, מוכשרים, מוצלחים וחיוניים ככל שיהיו, לרף מוסרי גבוה יותר. נכון שהמשטרה לא בסדר, ואפשר גם להאמין לנתניהו שלא נתן תמורה ולא התכוון לתת תמורה למילצ'ן. נכון שלא הגיוני להפוך את אחד ממנהיגי האופוזיציה לעד מרכזי במשפט – גם זה אקט בלתי דמוקרטי בעליל. נכון שהחוק קובע בצדק כי רק החלטה חלוטה של בית המשפט העליון מחייבת ראש הממשלה שהורשע להתפטר מתפקידו, ויש הרבה היגיון בחוק הזה.
ועדיין, ראש הממשלה, רעייתו וסביבתו עשו מעשים שאינם אמורים לעשות, ועל כך הם צריכים לתת לציבור את הדין או לפחות את ההסברים. ממשלה מוסרית קודמת לממשלה ימנית.
לא החלה, החלקה
מי שמכיר את בנימין נתניהו ועמדותיו ידע שביום שני בסיעת הליכוד הוא החליק בלשונו. לא רק משום שלא דיבר עם הממשל האמריקני על אפשרות של "החלה" ביו"ש, כפי שמיהר להתחרט בתוך כמה דקות וכפי שהממשל הבהיר בתוך כמה שעות. נתניהו, וכאן אולי פעורה תהום בינו לבין סיעתו, שולל באופן עקרוני החלה של החוק הישראלי ביו"ש. הוא נוהג לומר ש"לא במקרה כל קודמיי נמנעו מכך", ומבחינתו זה לא תירוץ. בין שני מסלולי העל, מדינה פלסטינית מלאה או סיפוח ישראלי מלא, נתניהו בוחר באפשרות ראשונה.
כאן המקום לספר עוד סיפור. מורי ורבי אורי אליצור, מנוחתו עדן, היה ממובילי תפיסת הריבונות המלאה. באחד הבקרים התיישב למפגש בן כמה שעות עם הבוס שלו לשעבר, הלא הוא ראש הממשלה. נתניהו הקשיב קשב רב. שיחות העומק עם אליצור היו אהובות עליו, בין היתר משום שידע שהן באות מהמקום הנקי ביותר, ללא כל אינטרס או ציפייה לתמורה. אך אחרי הדיון הממושך, נתניהו לא הותיר מקום לספק. לאכזבתו של אורי, ה'לא לסיפוח' היה ברור וחד־משמעי. זו עמדת נתניהו, והיא לא משתנה כבר הרבה מאוד שנים.
כשנתניהו הסכים בנאום בר־אילן ל'מדינה מינוס', כשנתן לג'ון קרי להבין שייסוג מ־90 אחוז של השטח, כשדיבר על יישובים ישראליים תחת ריבונות פלסטינית – הוא התכוון ברצינות. הוא חרד ממדינה דו־לאומית בדיוק כמו ציפי לבני, גם אם אינו מדבר על כך כמוה. לכן, היה מוזר שאמר את שאמר בסיעת הליכוד, ולא מפתיע שמיהר לתקן. כל אחד פולט לפעמים מילה מיותרת, גם ראש הממשלה.
אך פליטת הפה הזו הביאה לתוצאה מהותית פי כמה מהמבוכה. היא חשפה את ההתנגדות הנחרצת של ממשל טראמפ לרעיונות הריבונות למיניהם. כן, אפילו הממשל הזה, לפחות בנקודת הזמן הזאת, שולל אותם על הסף (יהיה מי שיאמר שאם נתניהו היה תומך ב'החלה' טראמפ היה מיישר איתו קו, אך לפחות על פי הידוע לח"מ הטענה הזו איננה נכונה). כך או כך, הדברים נאמרו כעת באופן מפורש. הממשל, גם לדעת נשיא ארה"ב, עדיין מחויב לדיל האולטימטיבי – קלושים סיכוייו ככל שיהיו. כל עוד זה המצב, צעדים בוטים או כאלה שנתפסים כבוטים, המרחיקים את הדיל, לא מקובלים על אנשי הנשיא. אין פירוש אחר למה שנאמר בתחילת השבוע.
במצב דברים זה, מי ששוללים מדינה פלסטינית ותומכים בחיזוק הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון, צריכים לאפסן כרגע את רעיונות הריבונות. העת לא בשלה. במקומם, את השנתיים הקרובות צריך לנצל בשתי דרכים אחרות. האחת, בנייה בשטח ובפרט בנקודות האסטרטגיות. השנייה, הכנת מתווה מדיני חלופי, כזה שמתכתב עם המצב בשטח, עם דעת הקהל הישראלית, עם עמדת מדינות ערב, עם המקסימום שהממשל הנוכחי יסכים לאמץ ועם המינימום שהאירופים יהיו מוכנים לבלוע.
במילים אחרות, אוטונומיה קונפדרטיבית עם ירדן היא ההצעה היחידה שיש לה אולי היתכנות כלשהי, כאשר טראמפ יתייאש מהדיל האולטימטיבי. אך כדי שתוכנית כזו או אחרת תקרום עור וגידים, צריך להכין אותה בשנים הקרובות בחדרים סגורים ולא לדחוק את ראש הממשלה לעימותים חסרי סיכוי מול הממשל הכי אוהד מאז ומעולם.
