אין כמו כוס שמפניה צלולה וסיגר טוב כדי ללמד על אפסותו של האדם. כל אדם. לא בתי דירות ואפילו לא רכבים. סתם מעדני עולם שמעידים על מעמד יותר מאשר על טעם טוב, ומתכלים מהר יותר מציוד משרדי. שניים־שלושה שלוּקים מבעבעים לצד חמש־שש שאיפות עשן, וזהו. אכול ושתה כי מחר נמות, ובוא רק נקווה שאם זה ייגמר נגמור את זה יפה. הכוסות הודחו מזמן, אפר הסיגרים כבר פרח ואיננו, אבל פרשת מילצ'ן חיה ובועטת ומאיימת. שוב ושוב עולה הציטוט הידוע של איש העסקים המדובר, כמי שטען שעניין המתנות לזוג נתניהו הגעיל אותו. שוב ושוב משמשים הדברים כראיה־לכאורה לטובות הנאה שניתנו תמורתן. אלא שגם אם הזוג המלכותי של ישראל חובב מתנות כמו שאוהבים לומר עליו, וגם אם אחרי כמה שנות ידידות מעניק התשורות איבד לרגע את סבלנותו, הרי שיש כאן סיפור של תפנוקים, לא של שוחד. ולו בגלל שבמקרה של שוחד צריך היה ארנון מילצ'ן לקבל משהו מובהק בתמורה לסיגריו ושמפניותיו.
תיק 1000 הצליח להפתיע בעיקר בגלל העד המרכזי שלו, יו"ר "יש עתיד" יאיר לפיד – לא בדיוק הבני בגין של מפלגות האופוזיציה. האיש שכיהן כשר אוצר בממשלה הקודמת הפך לגורם מרכזי שמקשר בין חוק שהיה שותף לו – חוק שאמור היה להיטיב עם ידידו של ראש הממשלה – לבין מתנות שהוענקו לנתניהו לאורך השנים, רבות מהן כשעוד נדד במדבר הפוליטי, לפני כעשור. תיק 2000 – זה שנוגע להקלטת השיחות שהתקיימו בין מו"ל ידיעות אחרונות לראש הממשלה – מביך הרבה יותר. לא, לא בגלל נתניהו, אלא בגלל מי שישב בצד השני של השולחן. זה שיצא השבוע בהצהרה ש"יחסים בין תקשורת לאנשי ציבור (הם) אבן יסוד בדמוקרטיה. ניסיון לצבוע מערכת יחסים, מורכבת ומסובכת ככל שתהיה, בצבע פלילי – בעייתי ומסוכן". עד כאן נוני מוזס. מכאן מריל סטריפ.
כותרות למכירה
הסרט "העיתון" (“The Post“ במקור), בכיכובה המשובח של סטריפ, עוסק בדיוק בכל הנקודות הרלוונטיות להמלצות המשטרה נגד נתניהו ומוזס גם יחד: הון, שלטון, עיתון. פה ושם משתחלת לה טיפת אידיאולוגיה אנטי־מלחמתית. הסרט ההוליוודי של ספילברג, עמוס הקיטש במינון החביב עליי, פותח אמנם בסצנת יריות ממלחמת וייטנאם, אבל מהר מאוד המלחמה העקובה מדם הופכת לשחקן־משנה, שלא לומר לניצב שמצוי על הסט פשוט כי צריך נוכחות של משהו ברקע. איכשהו בתוך קנאת הסופרים שבין הוושינגטון פוסט לניו־יורק טיימס, "המלחמה חסרת התכלית" שהתנהלה במזרח הרחוק פשוט לא הייתה הסיפור האמיתי.
אל תיבהלו, לא נקלעתם לביקורת קולנוע, אלא לביקורת על המציאות. אחת הנקודות מעוררות המחשבה שיוצאים איתן מהסרט נוגעת לתפקידה של התקשורת ולשאלה עד כמה באמת גלגלי הצדק מעניינים אותה. יחסי עיתון ושלטון, על פי ספילברג, היו בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת יחסים הדוקים ומושחתים מהיסוד. מו"לים ושרים התערבבו יחד באירועים פרטיים, נשיאים ועורכי עיתונים עמדו בקשר יומיומי בלחיצת כפתור, שלא לומר בחיוגי חוגה. כל אלה פסקו לכאורה סביב פרשת מסמכי הפנטגון, כשמערכות העיתונים חשפו כי מנהיגי ארה"ב הודו בחדרי חדרים שהמלחמה במזרח הרחוק לא תסתיים בהצלחה, אבל המשיכו לשלוח חיילים לחזית. בהכרעתו של בית המשפט העליון של ארה"ב, ניתן אישור לכלי התקשורת לפרסם את מסמכי הפנטגון שהגיעו לידיהם שלא כחוק. בית המשפט הבהיר אז כי "זכות הציבור לדעת נועדה לשרת את הנשלטים, ולא את השולטים".
ואולי בפסיקה הזו בדיוק החל העיוות הגדול להדהד, כשלכל אזרח ברור המפרסמים בשם זכות הציבור לדעת הם מעל לחוק, בעוד נבחרי ציבור נמצאים הרבה מתחת. כמו שעונה טום הנקס, בדמותו של עורך העיתון, למתמחה צעיר ששואל אותו אם הם פועלים כחוק: "מה אתה חושב שאנחנו עושים פה, ילד?". אלא שזכות הציבור לדעת אמורה לשרת את כל האזרחים – הן הבוחרים והן אלה שאתרע מזלם להיות נבחרים מבוזי־ציבור. ההמלצות נגד מוזס רלוונטיות לדיון, מפני שאו ששני הצדדים אשמים, או ששניהם חפים מפשע – הן המו"ל והן הרה"מ.
נתניהו, התברר לאוזני כול, היה מודאג מהאופן הלא מאוזן של סיקורו בתקשורת הכללית. על פי הנשמע בקלטות נוני־ביבי, כדרכם של פוליטיקאים רבים וחוצי מפלגות ביקש גם נתניהו לדאוג לעצמו לסיקור חיובי יותר. מעשה שהוא דבר יום־ביומו בכל מערכות התקשורת. אלא שכאן לא היה מדובר בלחצים או עלבון טלפוני מצד הפוליטיקאי בשל פרסום מסוים, אלא בניסיון דו־צדדי לחבל במערכת אחרת – עיתון ישראל היום – שפוגע כלכלית בעיתונו של מוזס. במילים אחרות, מוזס היה מוכן למכור את הכותרת הראשית שלו ואת העמודים הפנימיים גם יחד, תמורת חיסול העיתון המתחרה או לפחות פגיעה בו, באמצעות חקיקה ממוקדת מטרה נגדו. העסקה לא התבצעה בסופו של דבר, "ידיעות אחרונות" ממשיך לחגוג על חשבון ראש הממשלה ומשפחתו, ונשאר רק לתהות מי כן זכה לכותרות מחמיאות בעיתון שקורא לעצמו העיתון של המדינה, ומה הוא נתן למוזס בתמורה.
חטאו הגדול של ראש הממשלה הוא הניסיון המביך שלו למצוא חן בעיני התקשורת, שניאצה אותו ונעצה בו חיצים. זאת כשנתניהו כבר יודע היטב שככל שיענו אותו כן ירבה במנדטים וכן יפרוץ במחנה־יהודה בואכה גני התערוכה. איכשהו גם הגדול שבפגועים מתעקש לרקד מול האוחזים במקלדת ולהתחנן על תדמיתו. הנה השבוע, עם כל הפסטיבל בעניינו, הוא עדיין מצליח לזכות ברוב האמפתיה ברחוב הישראלי, בזמן שדווקא העד המרכזי נחלש כוחו וסר חינו. וכל אלה אינם שווים בפני הרה"מ עד שהמוזסים יחייכו אליו בהערכה.
בין שמפניה להולילנד
קשה לדעת מה ילד יום בתיקי החקירות נגד ראש הממשלה, ועם כל הכבוד לחברת הכנסת תמר זנדברג, קשה גם להניח שהסיפור יסתיים במאסר. נתניהו אולי חובב מתנות ופרגון, אבל טיפש הוא לא, ובזה גם מתנגדיו החריפים נאלצים להודות. מיום שנבחר לראשונה הוא יודע היטב שהחרוצים שבעיתונאים ובפוליטיקאים כאן מחפשים אותו. להידרדר לעסקת שוחד יהיה מבחינתו כמו לפרוץ כספת לעיני מצלמות אבטחה.
בסרט "העיתון", המוציאה לאור של הוושינגטון פוסט (מריל סטריפ, בשבילכם) מצטטת את אביה כמי שנהג לומר: "עיתון הוא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה". עיתוני יום רביעי אצלנו הביאו גרסאות שונות בפרשנות שונה לאירוע המדובר ביותר השבוע, שהצליח לטשטש את עקבות הגמר של "הכוכב הבא". נתניהו הוא לא אולמרט, שמפניות ורודות הן לא מעטפות מזומנים, וגם ויזה אמריקנית היא לא בדיוק פרויקט הולילנד מרקיע שחקים. בשונה מאולמרט, לא משנה מה תהיה הדרך שבה נתניהו יסיים את הקריירה הפוליטית שלו, אפשר לנחש שהוא יירשם מעל דפי ההיסטוריה כמי שהביא לפריחה כלכלית בישראל, ביצר את עוצמתה הביטחונית, וחצה איתה בשלום את המשבר הכלכלי של סוף העשור הקודם. תחקירי מנדלבליט צפויות להימשך חודשים ארוכים, ומועד פרסום מסקנותיו יתחרה היטב עם מועד הבחירות. הסיפור ההיסטורי הזה עוד לא נכתב, אפילו הטיוטות שלו עוד צפויות להשתנות גרסאות חדשות לבקרים. סביר להניח שגם בעמוד זה.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
