דברי גנץ השבוע על עליונות מערכת המשפט אולי הוצגו באופן מעט קיצוני מהאופן שבו נאמרו, אולם בהחלט לא סולפו. גנץ נשאל על התבטאות של אריה דרעי, שלפיה גם אם בג"ץ יקבע שנתניהו לא יכול להרכיב ממשלה, לא בטוח שצריך להתחשב בדעתו. על כך השיב גנץ שבנוגע לפרשנות חוקים מערכת המשפט צריכה להיות עליונה על המערכת הפוליטית.
לכאורה אין מחלוקת על כך שפרשנות החוקים מסורה למערכת המשפט. אולם, דווקא ההקשר שבו השאלה נשאלה, העתירה הצפויה לבג"ץ נגד מתן המנדט להרכבת הממשלה לנתניהו, מעלה באופן חריף את השאלה למה מתכוונים במערכת המשפט כשמדברים על "פרשנות"? מתי השופטים טוענים שהם "מפרשים" אבל למעשה הם מחוקקים, ומעמידים את עצמם מעל הרשות שתפקידה לחוקק, הכנסת, גם בלי לבטל באופן רשמי שום חוק?
קריאה פשוטה בחוק יסוד הממשלה חושפת עובדה פשוטה. המחוקק לא סבר שהגשת כתב אישום צריכה להפסיק את כהונתו של ראש ממשלה, אלא רק הרשעה חלוטה. כאן עולה השאלה האם פירוש הדבר הוא שאפשר גם להטיל את הרכבת הממשלה על מי שעומד נגדו כתב אישום. יכולים להיווצר כאן כמובן שני מצבים: האחד הוא שמי שמטילים עליו הוא כבר ראש ממשלה, והשני קיצוני יותר, שמדובר במי שעדיין אינו ראש ממשלה, ותלוי ועומד נגדו כתב אישום, וכעת הנשיא רוצה להטיל עליו את הרכבת הממשלה. ובכן, מתברר שהמחוקק בהחלט חשב שאפשר להטיל את הרכבת הממשלה גם על מי שכבר הוגש נגדו כתב אישום, אפילו אם לא מדובר בראש ממשלה מכהן. איך אנחנו יודעים? כי יש סעיף מיוחד בחוק יסוד הממשלה ועוד סעיף בחוק הממשלה שעוסקים בדיוק בשאלה הזו: מה קורה כאשר מי שכבר הוגש נגדו כתב אישום הופך לשר או לראש ממשלה.
טוענים המתנגדים: המחוקק אמנם קבע שזה אפשרי, אבל לא קבע אם מדובר בכל עבירה שהיא. וכי תעלה על דעתך שנאשם ברצח או באונס ירכיב ממשלה? התשובה פשוטה: המחוקק קבע כללים פשוטים, והם תקפים. אם בכל מקום שבו אפשר לייצר שאלה למדנית־משפטית נטען שיש "לקונה" בחוק, נאפשר לשופטים לעשות צחוק מהחוק. הרי תמיד אפשר להתפלפל ולקבוע שהחוק חל רק במקרים מסוימים מאוד (במקרה שלנו, עבירות פעוטות ערך, למשל).
התוצאה תהיה שמי שיקבע את הנורמה העיקרית יהיו השופטים ולא המחוקק. ומה על הנאשם ברצח או באונס? התשובה פשוטה: זה לא יקרה, והדוגמה הזאת אינה אלא דמגוגיה.
לכן צדק השר דרעי, ומה שאמר גנץ חמור כל כך. במקום שמערכת המשפט נוטלת לידה באופן פיראטי דה־פקטו את סמכויות החקיקה, המערכת הפוליטית צריכה לשקול ברצינות לצפצף על הפיראטיות המשפטית. התשובה אינה בחקיקת נגד, כי גם את חקיקת הנגד הזאת בית המשפט העליון יסרס, כפי שקרה אחרי תקדימי דרעי ופנחסי בשנות התשעים. בג"ץ כזכור טען שיש לקונה בחוק, וקבע שראש הממשלה חייב לפטר שר שהוגש נגדו כתב אישום. המחוקק תיקן את החוק והבהיר שאין צורך לפטר, אבל אז בא בג"ץ בפרשת הנגבי ופירש את החוק באופן שרוקן מכל תוכן את התיקון. זה אולי הוגדר כ"פרשנות", אולם בפועל זו הייתה חקיקה בניגוד לחקיקת המחוקק. לפיכך מה שנותר למערכת הפוליטית הוא אפשרות אחת: להבהיר מי המחוקק כאן. ואם גנץ לא מבין את זה, אנחנו בבעיה גדולה מאוד.
החטא ועונשו
המופע המשונה מעט של עו"ד איתמר בן־גביר, השבוע, כלל הצבת אולטימטום מופרך לנתניהו כמין נימוק להמשך התמודדות רשימת עוצמה יהודית בבחירות. הדבר מעלה שאלה מעניינת. למה זעם בן־גביר בשבוע שעבר על מקורבו של ראש הממשלה, נתן אשל? כזכור, אשל טען כי בן־גביר אמר לו בשיחה טלפונית שהוא ומפלגתו יתמודדו עד הסוף, גם אם ידעו שאין להם כל סיכוי לעבור את אחוז החסימה. בן־גביר טען שאשל משקר, ובתגובה עשה מעשה חריג והדליף לתקשורת את הקלטת השיחה.
בלי להיכנס לשאלת הפרשנות על מה שנאמר בשיחה, למה בעצם בן־גביר כעס כל כך? מה בעצם עושה כעת עוצמה יהודית אם לא להתמודד בבחירות עד הסוף אף שאין לה שום סיכוי לעבור את אחוז החסימה, אפילו לא קלוש שבקלושים?
בניגוד לבחירות הקודמות, הפעם אין בכך כל ספק. ההצהרה של בן־גביר הוכיחה שהוא יודע את זה. החלטתו להתמודד מעידה כאלף עדים על כך שבניגוד לתעמולה שלו, גם ההתמודדות בפעם הקודמת לא נועדה להציל את גוש הימין. אז כמו עכשיו, גוש הימין עניין את בן־גביר וחבריו כשלג דאשתקד. את המוטיבציה שלהם צריך לחפש במקום אחר.
אחד ההסברים האפשריים להתמודדותו, שכבר הונח החודש על סדר היום, הוא הכלל החוקי שרשימה שמקבלת בבחירות אחוז אחד ומעלה מקולות המצביעים זכאית ליחידת מימון אחת (כ־1.8 מיליון שקלים בבחירות הנוכחיות), גם אם לא עברה את אחוז החסימה. בן־גביר וחבריו מעוניינים לקבל את הכסף הזה כדי להשאיר את המפלגה כגוף חי בתודעה הציבורית, לנהל קמפיינים ולפעול בשטח, גם אם לא ייכנסו לכנסת.
הדרך היחידה להבהיר להם שחוסר האחריות לא משתלם היא לדאוג שבבחירות בשבוע הבא הם לא יצלחו את מחסום האחוז האחד. לכן, כל מי שגורל שלטון הימין בבחירות הקרובות ובכלל חשוב לו צריך לעשות מה שאפשר כדי שחוסר האחריות לא ישתלם.
