תופעת בחירות עיקרית נעדרת מהמערכת הנוכחית: קמפיין הגעוואלד. בשתי המערכות הקודמות, הוא שלט ביד רמה, אך נראה שכרגע ננטש באופן רשמי. אין טלפונים לחוצים של נתניהו "צאו להצביע או ממשלת שמאל", הרב פרץ לא מתקשר עם המשפט "אנחנו לא עוברים את אחוז החסימה" ואיילת שקד לא מעלה סרטונים היסטריים לפייסבוק.
אז מה בעצם קרה בין מועדי בחירות 2019 למערכת שמתחוללת ברגעים אלו ממש? התשובה פשוטה: מנהלי הקמפיינים עברו מייאוש לתקווה.
חלוצת הטרנד הייתה כחול לבן בבחירות מועד א'. המפלגה הבטיחה אז פרחים, שושנים ועתיד טוב יותר וגרמה לכמות גדולה של מצביעי מרכז-שמאל לצאת מהבתים. המפלגה שהפנימה את הטריק עוד בבחירות בספטמבר, וממשיכה בקו הזה, הייתה ש"ס שהבטיחה יהדות מחבקת וקטפה 9 מנדטים. האחרונים שעלו על ספינת האופטימיות היו הליכוד וימינה בבחירות הנוכחיות.
נתניהו וגם בכירי ימינה הבינו שלא ניתן לצעוק זאב זאב בכל מערכת בחירות, בטח לא כשזה מתרחש אחת לכמה חודשים, ולשכנע בכך את הבוחר שיגיע לקלפי. היה זה יו"ר הליכוד, ח"כ מיקי זוהר שייעץ לנתניהו לשנות את הקו. בימינה היו אלו מנהלי קמפיין בוגרי הליכוד שהמליצו על השינוי. לחבק. לחבק. לחבק. לחבק את ביבי ולצלוח את מערכת הבחירות עם ההשג האלקטורלי שכבר יש להם ביד.
כבר חודש שנתניהו מבטיח לבוחריו שהנה, עוד רגע ויש 61 מנדטים. שהניצחון בהישג יד. על פי נתוני מטה הליכוד, נכון לשעות הצהריים, השיטה הזו עובדת טוב יותר. נראה כי פשוט יותר להפעיל את תומכי הימין עם קמפיין חיובי, ולפתור באמצעות זאת את הבעיה האמיתית של מפלגות הימין: אחוזי הצבעה נמוכים. תגייסו חברים ובני משפחה כי הניצחון קרוב.
השאלה היא האם כולם נוקטים באותו קו פעולה. אם כן, אנחנו בדרך חזרה לנקודת ההתחלה – אפס הכרעה.
