בסופה של שנת התשה פוליטית, ראש הממשלה בנימין נתניהו עשוי לרשום לעצמו ניצחון הרבה יותר מתוק ממה שהיה רושם לו היה מגיע לאותן תוצאות באפריל אשתקד. אין דין שולחן עבודה שעמלת עליו במלאכת נגרות מיוזעת כדין שולחן שנרכש ברשת רהיטים מהונדסת במרכז הקניות.
הימין התרגל לניצחונות קלים, אוטומטיים כמעט, והרשה לעצמו להשתעשע בפילוגים ובריצות יחיד מסוכנות, ובעיקר בהפניית עורף למי שראו בו רק רגע קודם לכן מנהיג יחיד בסביבתו. אחרי שתי מערכות בחירות מסוכנות ובלתי פתירות, הימין החליט לחזור הביתה.
הקוקפיט של כחול לבן, לעומת זאת, מגיע לכנסת ה-23 מותש וחבול. יו"ר כחול לבן, בני גנץ, היה יכול להיות היום ראש הממשלה לו היה מקבל את הצעת הפשרה של הנשיא רובי ריבלין להרכבת הממשלה. כמה חודשי חפיפה עם נתניהו, ואז פרישה מוכתבת מראש של ראש הממשלה לטובת יריבו.
גנץ סירב. ההתבצרות שנבעה מביטחון לא מבוסס שסיבוב נוסף ייטיב עמו ועם רשימתו הביאו אותו לתפוס מרובה, והלילה אותו מרובה ברח לו מבין האצבעות. רק לפני שנה עוד שווק גנץ כמיסטר קלין של פוליטיקה אחרת; היום, באדרת המלכות המלאכותית שהלבישו עליו יועציו ואסטרטגיו דבקה טינופת בחירות. לא רק השמועות וההקלטות המכוערות, גם הופעותיו המגומגמות העידו עליו שעל אף חזותו התמירה, גלימת ראש הממשלה גדולה למידותיו.
בינתיים נתניהו כבר בונה את הבלוק לקראת קואליציה לא מספיק רחבה, אבל גם לא שבירה מדי, בהיותה מורכבת ממספר רשימות סביר. עם נפתלי בנט שחזר מאי המתים הפוליטי, ואריה דרעי שסנדל את עצמו היטב בהבטחת לויאליות לנתניהו, יו"ר הליכוד יכול להיות שקט. נגד כל הסיכויים, כשהוא סוחב על גבו שלושה כתבי אישום ותאריך רשמי לפתיחת המשפט נגדו, נתניהו כבר מקפל שרוולים וחוזר לעניינים.
להישגו המרשים בקלפי יש משמעויות אינספור – מקידום עסקת המאה ועד לאמון הציבור בו מול אמונו במערכת המשפט. כל אלה עוד ידוברו וייבחנו היטב בחודשים הקרובים. אז מה קרה פה בעצם? איך הגיע המנהיג המנוסה כל כך, הבלתי מנוצח, לפלונטר פוליטי בן שנה שלמה במערכת מסחררת ונטולת יציאות חירום? ואיך הצליח בבת אחת להיחלץ ממנו?
נראה שגם נתניהו התנמנם בשאננות על גלי ים השגרה השלטונית לא פחות מבוחריו, והתעורר להילחם על מקומו רגע לפני שגלי המים הטביעו אותו. הפעם הוא חזר לדמותו הסוחפת, מוותר על הבכיינות שאימץ במערכות הבחירות הקודמות. עידן האנדרדוג כבר פשט רגל בעולם כולו, וגם אצלנו שבעים מדמות האנטי-גיבור המעייפת ובוחרים ללכת אחר הניצחון.
נתניהו ויתר הפעם על קמפיין הגעוואלד הידוע לשמצה, ובחר לעודד את בוחריו לרוץ איתו את הקילומטר האחרון. בשעה טובה הוא חדל גם מהניכור מול המצביע הערבי והשקיע משאבים לא מעטים גם בזירה הזו. הטינופים נגד יו"ר כחול לבן יירשמו כנקודת שפל, אולם ההתגייסות התקשורתית נגדו בתקשורת המרכזית הצליחה לעורר מחדש את המצביע הימני לטובתו.
והייתה גם הכרת הטוב. ככל שמחנה רק-לא-ביבי התעקש לחדד כמה רע פה, נדרשו במחנה האחר להסביר כמה הדברים רחוקים ממבחן המציאות. אחרי עשור שלטוני רצוף, חלק ניכר מהטיעונים לטובת מדינת ישראל חופפים לטיעונים בעד נתניהו. איכשהו, המחנה הלאומי שכנע בסוף גם את עצמו. חלקם פשוט רצו לומר לו תודה.
במערכת הבחירות השלישית נתניהו לא מחכה לנתוני האמת ולא סוחב את הסקרנים לשעות הקטנות של הלילה. בקרוב הוא יישא את נאום הניצחון שלו, ויקבל אחר כבוד גם את הטלפון המסורתי מידידו דונלד טראמפ. נראה שבשעות אלה יש בשורה גם לתקציב המדינה המרוקן מסבבי בחירות גזלניים, וגם עבור מותשי הבחירות האינסופיות שפקדו אותנו השנה: יכול להיות שזה נגמר.
