אם היה צריך לסכם את שנת הבחירות הנוכחית, אפשר לומר בארבע מילים שתם עידן הפוקר פייס. פעם מגישי החדשות ואורחי האולפנים עוד התאמצו להפגין מצג שווא של ניטרליות, אבל בשנה האחרונה הוסרו כל המסכות. עיתונאים מצטלמים עם פתקי ההצבעה שלהם, אנשי תקשורת מנגנים שיר עם ראש הממשלה בעיצומו של קמפיין, וגם אתמול באולפן – שניות ארוכות לפני שהגרפים עלו אפשר היה לנחש את התוצאות לפי הפרצופים. "יונית לא נראית שמחה", אמרו לי חבריי שהצטרפו לצפייה במשדר הבחירות – והגרפים עלו בהתאם.
למרות שחדשות 13 זכו בקמיל פוקס, שנכון לעכשיו מסתמן כסוקר המדויק ביותר מבין שלושת הערוצים, מקצועית הם עדיין מפגרים מאחור מול חדשות 12. רק אלוהים יודע מה חשבו לעצמם אודי סגל ותמר איש-שלום כאשר בחרו להציג את תוצאות המדגם בנאום רגשני על ישראל המפוצלת והשיסוע החברתי, כמה רע פה ומדינתנו לאן, ובכך לאחר מול הערוצים האחרים בהצגת המדגמים.
ההגשה מהפוזיציה, אם כן, כבר לא באה עם התנצלות. בזה אחר זה חושפים עיתונאי ישראל את תחושותיהם האישיות במסווה של פרשנות. השיא היה כאשר באולפן חדשות 13 המתינו בדריכות לעדכון המדגם של פוקס, והתקשו להסתיר את היאחזותם בתקווה האחרונה שגוש הימין ירד ל-59.
תוצאות הבחירות העידו, לפחות מחצית מהחברה הישראלית משתייכת לגוש הימין, ועדיין באולפנים איש לא סבור שמגיע לפלח האוכלוסייה הזה ייצוג שהולם את הנתח שלו באוכלוסייה. גם בשנת 2020, עדיין יש מי שחושבים שלהציב פרשן ימני שנלחם בדציבלים מול שלושה פרשנים שמאלנים זה הגיוני ומאוזן. כאשר אבישי בן חיים העז להציע שגוש הימין העניק חנינה סימבולית לנתניהו בעצם הנהירה שלו להצביע, הוא חטף על הראש מדרוקר וחבריו על עצם המחשבה הזאת.
זו הייתה מערכת בחירות תוססת, מלאת אמוציות ועם הרבה מכות מתחת לחגורה: הנדל והדרבוקות, אשל ו"הציבור הלא-אשכנזי", כחולבן וארדואן, גנץ והגמגומים, נתניהו והרב שהקליט, ובשלב מסוים גם העיתונות הצטרפה לחגיגה. ופתאום, באורח פלא, לכל עיתונאי שמכבד את עצמו יש איזו הקלטה במגירה, שבמקרה גם תואמת מאוד את עמדותיו הפוליטיות הבלתי מוצהרות. והכל מתוזמן בצורה לגמרי אקראית בדיוק ליומיים שלפני פתיחת הקלפיות, כאשר נדמה שכל אחד מתחרה עם עמיתיו מי יגיש את ההקלטה האחרונה.
במובנים רבים, תוצאות הבחירות המסתמנות הן מחאתו השקטה של המצביע הישראלי. אנשים הרגישו שהם כבר לא יודעים למי להאמין. שאין על מי לסמוך. בתקשורת כולם מדווחים מפוזיציה, בקמפיינים ירדו לרמות נמוכות של הפצת פייק ניוז עד שכבר לא ניתן היה להבדיל בין אמת לבדיה. וכשאנשים מרגישים שהם נדחקים לפינה ומוצפים במסרים מבלבלים, הם חוזרים למקומות השורשיים שלהם ומצביעים לפי השייך והמוכר.
שני אנשים חזו את המגמה הזו – הראשון הוא שלמה פילבר, שצפה את נהירת הליכודניקים לקלפיות, והשני הוא אבישי בן חיים, שהבין לפני כולם שהבחירות האלה הן לא על מי אתה סומך, אלא על לאן אתה שייך – לישראל הראשונה או לישראל השנייה. זווית אחרת ומעניינת לאבחנה הזו הציע הכתב יאיר שרקי, שהסביר כי מחנה נתניהו הוא לא ישראל השנייה, אלא ברית מאמינים שמתאחדת לא על רקע מצב סוציואקונומי או השתייכות עדתית, אלא על היחס ליהדות. וממילא כשזה המצב, לא פלא שמפלגתו של ליברמן עברה צד.
ולסיום – כמה מילים על האסתטיקה של מלאכת הפרשנות: מתי קרה הדבר, שנהיה לגיטימי לשבת באולפן טלוויזיה מול מצלמות ולגלוש בנייד תוך כדי שידור? פעם עוד היו מחביאים אותו בצד הכיסא ופוזלים אליו בסינקים או בפרסומות, היום הפרשנים אפילו לא מתאמצים להסתירו. הוא מונח על השולחן אחר כבוד, הם יורים לאוויר את השנקל הפרשני שלהם ואחר כך חוזרים לסמס. איש אינו מקשיב לרעהו. לאיש גם לא אכפת. אין להתנהלות הזו אח ורע, לפחות לא במינונים האלה, בערוצי טלוויזיה אחרים בעולם. המנהג המגונה הזה אומר גם לא מעט על מה שבאמת מעניין את הפרשנים – הצופים בבית הם קהל כמעט חסר חשיבות מבחינתם. מה שבאמת חשוב הוא מה יכתבו עליהם הקולגות בטוויטר.
