השבוע בדף היומי: מסכת ברכות דפים נח-סד
האחות הקטנה של השאלה "מה היית לוקח איתך לאי בודד" היא השאלה "אם הבית שלך היה עולה באש, והיה לך זמן לחלץ פריט אחד בלבד, מה היית מציל?". בעידן הטרום-דיגיטלי, אנשים נטו לומר שימהרו לשלוף את אלבום התמונות המשפחתי מהבית הבוער. היום הם בוחרים את המחשב על כל הזיכרונות השמורים בו, או איזה חפץ סנטימנטלי שעובר במשפחה. אלא שכול חפץ בודד, ואפילו עשרה, לא יכולים באמת לשמר את זיכרון הבית שאבד. בית הוא לא סך חפציו, הוא האווירה שהייתה בו; מרקם החיים שנספגו לתוך הקירות כך שגם כשהילדים גדלים ועוזבים אותו, רישומם עוד ניכר בו. זה לא כל כך נעים לראות גן סגור ועוד יותר לא נעים לראות בית בחורבנו, כשכול צהלת החיים שעלתה ממנו דוממת גם היא.
בראשית השבוע הזה, במסכת ברכות נח ע"ב, שנו חכמים כיצד יש לברך על יישוב העומד על תלו ("ברוך מציב גבול אלמנה", למקרה ששאלתם), וכיצד לברך – כן, לברך – על בתי ישראל בחורבן ("ברוך דיין האמת"). מיד אחר כך פונה הכתוב לסיפור אסוציאטיבי כמיטב מסורת הגמרא: עולא ורב חסדא מתהלכים בדרך ומגיעים לפתח ביתו החרב של חנא בר חנילאי. כשרב חסדא נאנח נוכח המראה העצוב, תוהה עולא מדוע הוא נאנח, והרי נאמר שאנחה שוברת חצי גופו של אדם, ורבי יוחנן אף אומר שהיא שוברת את כל גופו. תכלס, מסוכן. ואז פותח רב חסדא ומספר לחברו על קורות הבית הזה, שהיה פעם שוקק חיים, בית של חסד ושפע טוב. ואיך לא ייאנח כשהוא רואה אותו בחורבנו? והרי במקום זה ממש הועסקו מדי יום שישים אופות, ועוד שישים אופות בלילה; והבית היה מקרב כל דיכפין כשארבע דלתותיו פתוחות לכל עבר. אפילו בשנות בצורת היה לבעל הבית עודף חיטין עבור הנזקקים. ידו של איש החסד הגדול הזה, חנא בר חנילאי, לא יצאה מכיסו כדי להזדרז ולתת צדקה לנזקקים, שלא יספיקו להתחרט משום בושה ויתרחקו בטרם יספיק לתת להם את תשורתו. והיום אין צדקה ואין חיטין; אין אופות ואין יד הנשלפת מכיס מלא מטבעות.
מילות הניחום שמבקש עולא לומר לרב חסדא לא מצליחות לרכך את תחושת הצער שחש האחרון. עולא מבקש להסביר שמיום שחרב בית המקדש, נגזרה גזירה גם על בתיהם של צדיקים, ושבעתיד לבוא יחזרו בתים אלה ליישובם, אבל רב חסדא לא משתכנע. ואז אומר לו עולא את הדברים הבאים: "דיו לעבד שיהא כרבו" – והמפרשים מסבירים כי כשם שהרב נמצא חרב, כך גם העבד; כלומר כל עוד בית המקדש חרב, כך גם ביתו של הצדיק נותר חרב.
אלא שהמשל רחוק למדי מהנמשל. עולא הרי יכול היה להשוות את החורבן הלאומי והפרטי להתרסקות כלכלית של אימפריה שלוקחת איתה למחוזות פשיטת הרגל גם את כל העובדים; הוא יכול היה לאמץ משל מתחום אובדן ראש משפחה שממילא מייתם את הצאצאים. אבל עולא בוחר אחרת ומשתמש דווקא בדימוי העבד ורבו. ואולי דווקא כאן מתחבא הרמז למשמעותה האמיתית של הסוגיה. בארבע מילים קצרות אלה חבוי המסר שביקש עולא להעביר לחברו: יש עוד דרך להתנחם נוכח הבית החרב של חנא בר חנילאי. במקום לבכות על החורבן, אפשר לשקם אותו. לאו דווקא בחורבה זו, לאו דווקא ברף הנדיבות הגבוה שהציב חנא בר חנילאי, אבל עבד די לו שיהיה כרבו. שיחקה את מעשיו הראויים, שיעתיק אותם למקומו שלו. במקום להיאנח, התחזק מהמקום הזה, קום ובנה בביתן שלך מערכת של חסדים, של נתינה, של התחשבות עמוקה בנזקק עד כדי שלא יידרש להתמהמה ולהתבייש שעה שהוא עומד מולך ומבקש מעות.
הגמרא לא מספרת לנו מה עלה בגורלו של חנא בר חנילאי ומה הביא לחורבן ביתו; האם נפטר בשיבה טובה ובכבוד וצאצאיו עקרו מהמקום או שמא ירד מנכסיו ונפל לעוני בעצמו. כך או כך, הבית כבר איננו. ובשעה הזו, כשהכול פה אבוד, יש לך בכל זאת הזדמנות להזדרז ולהוציא מהמקום החרב דבר אחד ולהציל אותו. וזה לא הדבר המוחשי שתשלוף ממנו, אלא את התודעה הרוחנית. את אלבום התמונות ששמרת בתודעתך על הבית הזה, כמו אומר עולא, העתק לכדי מעשים. שמור על מהות הבית של חנא בר חנילאי ולא על זיכרונות שישים האופות ושפע החיטים. ההעתקה של המסר העמוק שניהל את הבית הזה (גם אם במגבלות מצבו הכלכלי של רב חסדא), היא מה שדי לו לעבד שיהא כרבו. ומתוך כך, אין עוד מקום לשבר ואנחה. להפך, יש בזה הרבה נחמה.
