אתונה הייתה הדמוקרטיה הראשונה, ולכן הפכה למיתוס נערץ. אוהדיה מזכירים שאתונה הדמוקרטית הצטיינה לא רק במשטר שלה, אלא גם בתרבותה. באתונה צמחו שלושת גדולי הפילוסופים של העולם העתיק: סוקרטס, אפלטון ואריסטו. אך בטיעון המרשים הזה יש כמה נקודות תורפה. את סוקרטס הוציא המשטר הדמוקרטי להורג, בטענה שהשחית את הנוער; ושני יורשיו, אפלטון ואריסטו, חשבו שהדמוקרטיה בעירם היא אחד המשטרים הגרועים ביותר שאדם יכול להעלות על דעתו. הדמוקרטיה הזו לא הובילה את אתונה להצלחות כבירות. השיא היה כנראה במלחמה הפלופונסית הארוכה מול ספרטה, שבה הובסה אתונה בשנת 404 לפני הספירה. אגב, הסכם שלום רשמי חתמו ראשי הערים של אתונה וספרטה רק בשנת 1996, אחרי שעברו 2,427 שנים מפרוץ המלחמה.
באתונה הייתה דמוקרטיה ישירה. את ההחלטות קיבלו כל האזרחים, באספות המוניות. המנהיגים המעטים נבחרו בדרך כלל בהגרלה, שזו השיטה השוויונית ביותר. מקימי ארצות־הברית רצו דמוקרטיה, אך הכירו את החסרונות העצומים של הדמוקרטיה האתונאית הפופוליסטית, ורצו למתן אותה. הם הנהיגו דמוקרטיה ייצוגית, שבה העם בוחר את האנשים הראויים והמרשימים ביותר, ולא מנהל את המדינה בעצמו באופן ישיר.
השנה האחרונה העלתה לגדולה את היועצים המשפטיים ואת החַשָבים. בזמן ממשלת מעבר, על פיהם יישק דבר. וכשהפוליטיקאים מצליחים לגייס כוח לעמוד נגדם, הם מתמסרים דווקא למעללים פופוליסטיים, מתוך שיקולי בחירות צרים
כדי לצמצם עוד יותר את הפופוליזם בשלטון הקימו האבות המייסדים של ארצות־הברית את הסנאט. חברי הסנאט האמריקני נבחרים לשש שנים, בשלוש משמרות שונות. בכל שנתיים עומדים לבחירה שליש מהמושבים בסנאט. כך נוצר בית מחוקקים שלכל חבר בו יש קדנציה ארוכה, ושלעולם רוב חבריו אינם בשנת בחירות. הסנאט הוא גוף אליטיסטי במכוון, שנועד לאפשר לעם לבחור את מנהיגיו, אבל לא לנהל אותם באופן יומיומי.
למה לא, בעצם? למה שלא נכריע כולנו בכל בוקר מה אנחנו רוצים היום? בעיקר משום שכל אחד מאיתנו מבין במעט מאוד תחומים. במשטר דמוקרטי כל האזרחים צריכים להבין משהו בביטחון, במדיניות ובכלכלה, כדי להכריע בין מפלגות שונות. אבל גם במשטר דמוקרטי, לאזרחים יש עיסוקים אחרים, והם לא יכולים להתמחות בכל דבר. האם הקורונה דומה יותר לדֶבר השחור או לשפעת עם יחסי ציבור? יש לי אינטואיציה מסוימת בנוגע לשאלה הזו, אבל האמת היא שאני לא מומחה, והרקע שלי במגפות עולמיות מוגבל למדי. מוטב שיכריע בזה שר הבריאות, על פי עצת המומחים.
אם כבר יש מומחים, למה בכלל צריך שר נבחר? אפלטון אכן הציע להחליף את הדמוקרטיה בשלטון של פילוסופים מומחים. נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, מצדד בשלטון שבראשו משפטנים מומחים. אך הניסיון מלמד ששלטון מומחים מתנוון במהרה לאליטה מנדרינית יהירה, כעין זו שגזרה ניוון משתק על סין הקיסרית. הדמוקרטיה הייצוגית, שהפכה פופולרית במאה העשרים, הציעה דגם מאוזן, שהתגלה כהצלחה גדולה: המנהיגים נבחרים בידי העם מעת לעת, והם מנהלים את המומחים, ולא להפך. במשטר הזה ישנם היתרונות של דמוקרטיה, לצד היתרונות של שלטון המומחים.
בישראל 2020 נפל דבר: שלוש מערכות בחירות רצופות המיטו עלינו את החסרונות של שני סוגי הממשל הללו, במקום את היתרונות שלהם. כאשר המנהיגות הנבחרת חלשה ולא יציבה, מתחזק כוחם של המומחים הלא נבחרים, ומנגד מתחזקת הנטייה הפופוליסטית לדמוקרטיה ישירה. דברו עם חבריכם העובדים במשרדי הממשלה, והם יספרו לכם שהשנה האחרונה העלתה לגדולה את היועצים המשפטיים ואת החַשָבים. בזמן ממשלת מעבר, על פיהם של אלו יישק דבר. המשפטנים ורואי החשבון הם יועצים טובים, אך לא מנהיגים טובים; וכשהפוליטיקאים מצליחים לגייס כוח לעמוד נגדם, הם מתמסרים דווקא למעללים פופוליסטיים, מתוך שיקולי בחירות צרים. בשבועות האחרונים, לקראת הבחירות, קיבל ראש הממשלה שורה של החלטות חשובות, וכולן בלי עבודת מטה מסודרת: העלאת בני הפלאשמורה, דחיית הרפורמה במוניות, דחיית ההפרטה החלקית של התעשייה האווירית וצעדים לקראת לגליזציה של קנאביס. לכל ההחלטות הללו עלולות להיות השלכות חשובות ואולי מזיקות; כולן התקבלו בשליפה מהמותן; וכולן קורצות לקהל בוחרים מצומצם, מתוך הנחה שכל האחרים לא בדיוק מבינים על מה מדובר.
דמוקרטיה ייצוגית צריכה נבחרים חזקים. הם אלו שצריכים לתווך בין העם לבין המומחים, לתרגם את רצונם של הראשונים לאסטרטגיה שיובילו האחרונים. כשהמערכת הפוליטית מתפרקת, כשאנו מושלכים מבחירות לבחירות, הנבחרים הולכים ונחלשים. ישראל 2020 הופכת לתרכובת מבהילה של אתונה הפופוליסטית וסין המנדרינית.
כשהפוליטיקאים שלנו מערערים את יציבות המערכת הפוליטית של ישראל וגוררים אותנו מבחירות לבחירות, הם משחקים באש. הָקימו כבר ממשלה יציבה, ושימו סוף לקרקס הזה.
