מחרתיים יום האישה, והשנה במיוחד נמאס לי שנזכרים בנו, המצחיקניות, רק בעיתוי הזה וקוראים לנו לריאיון המשמים בתחנת הרדיו "איש אינו שומע", במגזין "איש אינו קורא" ובתוכנית הבוקר "איש אינו צופה". שם מפתיעים אותנו בשאלות המקוריות: האם יש דבר כזה נשים מצחיקות, האם יש הבדל בין הומור נשי להומור גברי, ומי שומר על הילדים כשאתן יוצאות בלילה לעבודה. שלל שאלות שהגוף שלי מגיב אליהן במכת שחין ובהתקף גירודים שאינו פוסק.
אז השנה נמאס לי והפקתי סרטון. לקחתי כמה נשים מצחיקניות וכתבתי להן בעצמי את השאלות. ישבנו שם ודיברנו אמת, על הפייק ניוז של חיי הזוהר, על מה עושים אחרי הופעה (כביסה, ושלא יספרו לכם משהו אחר) ועל הפחדים הכי גדולים ממה שיקרה על הבמה (ברור שייפתחו לי הכפתורים במכנסיים וכולם יצחקו ולא יגידו לי למה, מה השאלה בכלל?). ביקשתי מכולן להגיע בחולצה פשוטה ובלי איפור מוגזם, סתם להיות אנחנו, ולדבר.
כתבתי גם כמה שאלות בסגנון מה את יותר: יפה או מצחיקה (אישית התייאשתי מהיפה, מתמקדת במצחיקה), ועוד שאלה אחת, כאילו קטנה אבל גדולה מאוד: מה את יותר, מפרגנת או מקנאה. השבוע נפגשתי עם סטנדאפיטית מתחילה (הילה שלם מחריש – אתם חייבים לעקוב אחריה, האישה פשוט קורעת). כרגיל סיפרתי את אותו סיפור על הקריירה שלי שהתחילה אי שם בחלומות בגיל חמש, עברה דרך הטור הזה שבו התחיל להיווצר לי קהל, המון־המון עבודה קשה, הופעות במקומות שגם הווייז לא ידע שנמצאים על מפה, בדיחות גרועות, בדיחות שהיו זקוקות לליטוש, הצלחות קטנות לצד ביזיונות ועוגמות נפש. נסיעות הביתה מאושרת ונסיעות הביתה בוכה כל הדרך, שמה על פול ווליום ושרה: מה אתה רוצה ממני, מה. בקיצור, לא נראה לי שעודדתי אותה.
אני כל כך מפחדת לצפות בסרט על דודו טופז, כי ברגעים מסוימים אני שואלת את עצמי האם אני רחוקה כל כך ממנו. איך אני אגיב כשהכול ייגמר? כשלא יהיה עוד קהל, כשייפסקו מחיאות הכפיים?
וגם שם עלתה שאלת הקנאה. היא שאלה במתיקות, קורה לך לפעמים שאת מסתכלת על אחרים? היא כנראה ציפתה לאיזו תשובת זן בסגנון: מה פתאום, אני לא מתעסקת בדברים האלה. אחרת לא ניתן להסביר את ההלם על פרצופה כששאגתי: אני? שרופה. שרופה מקנאה. לא תמיד, ממש לא. אבל לפעמים כשאני במצב רוח קשה. כשהנפש שלי קטנה. כמו יצר הרסני, זוחלת לה מהלב הקנאה, ואני יושבת מול המסך ורק מסתכלת על אחרים. כמה עוקבים יש לזה, וכמה הופעות יש להוא. איזה סרטון מושלם ההיא העלתה ואיך איךךך אני לא עשיתי כזה גם (אושרית סרוסי אני שרופה עלייךךךךך). בודקת על מה הצעירים מדברים, בודקת על מה המבוגרים מדברים וכל הזמן בלחץ שלא נותן לי לנשום – מתי כל זה ייגמר. אני כל כך מפחדת לצפות בסרט שעשה חיים אתגר על דודו טופז, כי ברגעים מסוימים אני שואלת את עצמי האם אני רחוקה כל כך ממנו. איך אני אגיב כשהכול ייגמר? כשלא יהיה עוד קהל, כשייפסקו מחיאות הכפיים?
ולכן, כשאני קוראת את מגילת אסתר, יש בי קצת חמלה כלפי המן. אני יכולה להזדהות עם הרגע הזה שבו קנאה מוציאה אותו מדעתו. שהמוח והלב לא מצליחים לחדור את המעטפת הירוקה־צהובה של הרגש המרעיל הזה, לא מצליחים לאזן ולהרגיע. תסתכלי על מה שיש. תסתכלי על כל הטוב. אוי המן, כל כך מושמץ, ועדיין יש בך כל כך הרבה ממה שיש בנו. בשנה שעברה כתבתי בטור "וכל זה אינו שווה לי" – על הרגע הזה שיש כל כך הרבה טוב ופתאום משהו קטן בא ומאפיל על הכול. לפעמים זו גם הקנאה.
הלוואי שיכולתי להגיד שהקנאה הזו היא נחלת הבמה בלבד, אבל ממש לא. סופרים, רופאים, יוצרים. כולם, בכל מקצוע. גברים ונשים בכל הגילים. לפעמים קופצת להם הקנאה ומכלה.
ואחרי שעניתי לסטנדאפיסטית המתחילה בהתלהבות ובאש, אמרתי לה בכנות שחשוב להבין שרוב הזמן אני לא שם. רוב הזמן אני בהודיה ויותר מזה – אני מאמינה שאף אחד לא לוקח לאף אחד אחר ושזה לא בא על חשבון אחרים. להפך. עוד סרטונים טובים משאירים את הקהל בפייסבוק ועוזרים לנו, אלו שהצליחו להגיע לאנשים, ולא דרך התקשורת הקלאסית, להמשיך ליצור במדיום הזה. עוד סטנדאפיסטית שלא צמחה בערוצי הטלוויזיה וקנו למופע שלה כרטיסים – ככה מרגילים את הקהל להמר על יצירה שלא קיבלה את חיבוק הפריים טיים.
ואולי עוד טור כן בנושא הקנאה יגרום לאנשים לפתוח את הלב ולדבר בכנות ובישירות על הרגשות שלהם, ולא להמשיך לזרוע הצלחה שקרית ומסנוורת שמרפה את כוחם של אחרים לנסות להתחיל ולפרוץ.
