עם שוך ימי הבחירות העלובים, אני רוצה לספר לכם על משחק שהמצאתי. קוראים לו "תספר לי על מישהו", והחוקים שלו פשוטים. כל אחד בתורו מספר על מישהו שהוא מכיר. זה ככה פשוט. אתן דוגמה. לפני כמה שבועות ישבתי לבירה עם חבר שלי, לא חבר טוב, חבר סבבה, חבר בינוני. ולפני שנפרדנו אמרתי לו, יאללה, תספר לי על מישהו. החבר שלי לא הבין מה אני רוצה. אמרתי לו, תספר לי על מישהו שאתה מכיר, סתם, מישהו שנמצא בעולם הזה, מישהו שאני לא מכיר. זה לא צריך להיות מעניין. פשוט תספר לי על מישהו.
החבר שלי חשב קצת ואז אמר, אתה יודע מה, אני אספר לך על גיורא, המ"מ שלי במילואים. גיורא איש ענק, לא ראית דברים כאלה, הוא ממש נפיל, הוא נראה כמו ויקינג, בלונדיני כזה ושמן, ויש לו חיוך ענק. בוא אני אראה לך תמונות שלו, תראה. ואתה יודע מה הוא עושה, הוא כבאי, הוא כבאי! זאת אשכרה העבודה שלו. הוא כבאי בריון. ותמיד כשהוא מגיע למילואים הוא פורח, ולא מתגעגע הביתה בכלל. יש אנשים כאלה, שטוב להם להתחפש לחיילים פתאום, ולהיות קצת מחוץ לחיים שלהם.
ויש לגיורא אצבעות ענקיות, בחיים שלך לא ראית אצבעות כאלה. כשהוא מצביע על מפה, נניח, לפני איזה תרגיל, ואומר – כאן – אי אפשר להבין כלום. לכן הוא גם דיסלקט בווטסאפ. אתה לא מבין איזה הודעות מטומטמות הוא שולח לנו בקבוצה של המילואים, סתם, זה מה שיוצא לו, כי האצבעות שלו גדולות מדי לאפליקציה. תראה, תראה את ההודעה הזאת, פעם הוא כתב לנו – חברנ שרף אחד לא יאחר מחק שיקבטלאק, וכולם ענו לו חחחחח במקום לנסות להבין מה הוא ניסה לכתוב. אחלה גיורא, אני אומר לך, אחלה גיורא.
זהו, זה המשחק. גיורא הכבאי הוא רק דוגמה אחת, כמובן, אבל כולם מכירים אנשים, כל מי שחי בעולם הזה יכול לספר על מישהו אחר שחי כאן. החיים האלה מלאים בבני אדם, ובני האדם הללו מלאים בסיפורים, והסיפורים האלה מלאים בחסדים, ואת החסדים האלה צריך לאסוף, כי החסדים האלה מפיחים בגחלי הלב שלנו אש טובה, אש של אמפתיה, אש של ראיית האחר, והאש הטובה הזו ממלאת לנו את הימים בגעגוע חם. זה מה שרבי נחמן אמר.
יש לרבי נחמן סיפור מפורסם ויפה ומוזר, שנקרא "הלב והמעיין". זה לא ממש סיפור, וגם אין בו עלילה מי יודע מה, אבל יש בו תיאור יפהפה ומשונה של הדרך שבה הזמן זורם בעולם. רבי נחמן מתאר בסיפור הזה עולם שמתקיים בתוך געגוע של "לב" שנמצא בקצה אחד של העולם, לבין "מעיין" שנמצא בקצהו השני. והלב והמעיין מדברים זה עם זה, ונכספים זה לזה, ומשתוקקים זה לזה. והלב אמנם נכסף אל המעיין בכל נפשו ובכל מאודו, אבל הוא לא יכול להגיע אליו, כי המעיין נמצא על הר, ואם הלב יתקרב אליו, הוא לא יראה את המעיין לרגע, בגלל השיפוע של ההר, ואם הוא לא יראה את המעיין, אפילו לרגע אחד, הוא ימות במקום. עד כדי כך הוא אוהב, עד כדי כך הוא מתגעגע.
ולכן הלב נשאר במקום שלו, רחוק רחוק מהמעיין, והמעיין נשאר במקום שלו, רחוק רחוק מהלב, ושניהם מביטים זה על זה ונכספים זה אל זה ומתגעגעים זה אל זה, במין מתח שוקק ומופלא, עד שהבטן שלהם כואבת. ובשלב מסוים, כשהיום נגמר, הערב יורד והלילה עולה, אז, רגע לפני שהעולם הזה בא אל סופו, הלב מביא למעיין יום אחד במתנה, רק יום אחד. ובזכות היום הזה, שהלב מביא למעיין – יש בחיים האלה עשרים וארבע שעות נוספות, בזכות האהבה הזו שבין הלב למעיין יש לנו מציאות, ויש לנו זמן, ויש לנו חיים.
ואת היום הזה, שהלב מביא למעיין, הוא מקבל בזכות קבצן אחד כבד פה, שאוסף "חסדים של אמת" והופך אותם לזמן. כי הזמן עשוי מחסדים של אמת, ככה רבי נחמן אמר –
"מהם מתהווה הזמן". זה סיפור מסובך, אני יודע, אבל אפשר לזקק ממנו מסקנות מופלאות. כי אם העולם הזה קיים בזכות השתוקקות וגעגועים, ואם הזמן שבו אנחנו נתונים הוא נגזרת של חסדים קטנים שקבצן אחד אוסף, אז יש מצב שגעגוע זה דבר נפלא, ויש מצב שגם אנחנו צריכים לאסוף חסדים. כדי שיהיה לנו עולם, כדי שיהיה לנו זמן, כדי שיהיו לנו חיים.
ובמילים אחרות, הסיפור הזה של רבי נחמן מנסה להפוך את כולנו לקבצנים כבדי פה, שמסתובבים בעולם הזה עם אנטנות פתוחות ומחפשים בו אורות וחסדים. העולם הזה קיים בזכות געגוע פועם של לב ומעיין, ואנחנו, שמסתובבים כאן ביניהם, יכולים לאפשר את הגעגוע הזה. כל מה שעלינו לעשות זה להיות פקוחים, להיות רגישים, לחפש חסדים בעולם. אני באמת מאמין בזה בכל ליבי. לכן אני מבקש מאנשים לספר לי על אנשים אחרים, כדי לטעום עוד קצת חסד. לכן אני מביים סרטים, וכותב ספרים וטורים, ומעלה פוסטים לפייסבוק – כדי לעורר בקוראים ובצופים שלי חסד, כדי לפקוח אותם לסיפור אחר, ללב אחר, של אדם אחר, כדי להפוך אותם למעיין.
גיורא הכבאי לא מצליח לכתוב הודעות ווטסאפ, שוטר מרחם על גבר שמשחק עם הפלאפון ברמזור, חייל מנשק את חברה שלו על המצח בזמן שהם ממתינים לרכבת, גבר בגיל העמידה מעניק מסאז' לגבר אחר על ספסל בקרן רחוב, חיה בתי האהובה יושבת באמבטיה ושרה לעצמה שירים. העולם הזה מפוצץ בחסדים קטנים שצריך ללקט. הם שם פועמים ונוקשים, כל הזמן, כל הזמן ממש, וצריך להקשיב להם, צריך לשאוף אותם, צריך לספר אותם, שהרי רק בזכותם יש לנו חיים. ורק בזכותם העולם הזה קיים.
