ביום הבחירות פורסם סרטון ויראלי בכיכובה של הילדה עמליה. יאיר לפיד שואל אותה למי היא מצביעה, והיא עונה "לביבי". לפיד חוזר אחריה באכזבה: "ל־בי־בי", אבל אז שפתיו נמתחות בחיוך, שהופך לצחוק משוחרר. החיוכים הללו חושפים שתי אמיתות: האחת, שאי־אפשר לא לאהוב את עמליה, והשנייה, שלפיד לא באמת חושב שביבי ארדואן.
לפיד אימץ לצורכי הפוליטיקה פרסונה של דמות אגרסיבית, מקללת, חותכת ומנופפת ידיים. זו דמות הקמפיין שלו. אבל ברגע אחד של אותנטיות הדמות הזו נסדקה וצחקה מבדיחה של ילדה על חשבונו ולטובת נתניהו. באותו הרגע לפיד היה מה שכל פוליטיקאי בישראל מנסה בכל כוחו שלא להיות: חביב ואנושי.
אולי בגלל אוסף הגנרלים המופרז שלנו בפוליטיקה, ואולי גם בגלל שכולם היום מנסים לחקות את נתניהו, שנתפס על־ידי יריביו כמשולח־רסן וחסר־רגשות, חיתוך הדיבור הצבאי חותך היום את הפוליטיקה הישראלית. חביב ואנושי? תשתקו ותצדיעו! הפוליטיקה שלנו חולה בסג"מת; הגנרלים רוצים להוכיח שהם המפקדים, ואם הם רק רוצים, כולנו נתזז עד צאת הנשמה ואז נישאר שבת.
ואמנם, כבר כמעט שנה שמדינה שלמה מתזזת ונשארת שבת. אין לנו ממשלה, אין מדיניות, אין שרים ואין הכרעה אמיתית בשום דבר חשוב. לפנינו משבר בריאות עולמי שאיש עוד לא יודע מה יהיו ממדיו, מזרח־תיכון מסובך ומסתבך, שנת בחירות בארה"ב, תוכנית המאה, מוסדות מדינה שמידרדרים מדחי לדחי, וכלכלה שנקלעת למצוקה. אבל בימים האלה אין מלך בישראל, וכל פקיד הישר בעיניו יעשה. כי במקום לנהל מדינה שמערכותיה דורשות שדרוג יסודי, הפוליטיקאים עסוקים בניסיונות כושלים לנצח בחירות. מנהיגי תעמולה נחושים מחליפים היום הנהגה פוליטית לאומית ואחראית.
זה כל־כך חבל, וכל־כך לא אחראי, אבל יותר מהכל זה פשוט מצעד איוולת, מפני שבתמונה הגדולה תוצאות הבחירות ברורות ויציבות מאוד.
הפרטים הקטנים של הבחירות מרתקים. הליכוד וכחול־לבן היו בשוויון, ואז הפכה כחול־לבן למפלגה הגדולה, וכעת הליכוד. מימין לליכוד הרשימות געשו, וגם השמאל התפצל והתאחד. ליברמן, לשון המאזניים, הוסיף שלושה מנדטים וירד באחד, ואחוז ההצבעה הערבית עלה. הפרטים מעניינים, אבל הם מסכמים בסך הכול מאות אלפי קולות שנעו לפה ושם.
התמונה הגדולה באמת, של מיליוני מצביעים, הגיעה בפעם השלישית לאותה תוצאה מובהקת: שתי מפלגות גדולות מאוד, סמוכות זו לזו במרכז המפה הפוליטית, שלאף אחת אין גוש די גדול, אבל יחד הן יכולות להקים ממשלה.
דווקא משום שכחול־לבן והליכוד לא נבדלות אידיאולוגית כמו שהיו הליכוד והעבודה, עברו הבחירות לפסים פרסונליים מאוד. בתור מפלגה שרוצה להצטייר כמרכזית מבחינה אידיאולוגית, בכחול־לבן יכלו למשוך מצביעי שמאל רק באמצעות השנאה שרוחש הרחוב השמאלני לנתניהו. כך הפך "רק־לא־ביבי" ללב הקמפיין.
הבעיה היא שזה עובד לצורך שתיית קולות השמאל, אבל מכיוון שבשום תרחיש לא היה לכחול־לבן סיכוי להרכיב ממשלה, שכרם יוצא בהפסדם בזירה האמיתית, הפוליטית. אסטרטגיית רק־לא־ביבי משתקת כעת את המפלגה שאמורה הייתה לתפקד כמפלגת "מרכז", ולכן חוזרת שוב ושוב, כמעט בייאוש, על הסיסמה המגוחכת והאנטי־דמוקרטית שהם בעד אחדות עם הליכוד – רק בלי נתניהו.
לאחדות יש מִטבע הדברים מתנגדים. הרי אף אחד לא מצביע לממשלת אחדות. אלא שהרכבת קואליציה היא תמיד פשרה. רוב ההחלטות הקשות בפוליטיקה אינן בחירה באפשרות הטובה ביותר, אלא באפשרות הרעה פחות. מסלול ההתנגשות של כחול־לבן והליכוד הפך לדרך ללא מוצא למדינת ישראל. זו האפשרות הרעה ביותר. לכן שתי המפלגות חייבות לשנות מסלול, לשבור את מעגל הבחירות ולהעלות את המדינה על פסים חדשים.
לכחול־לבן קשה יותר להיכנס לממשלת אחדות, בגלל אותם מצביעי "רק־לא־ביבי". המפלגה כבר דחתה את הרעיון בגאוותנות בסיבוב הקודם, מתוך תקווה שכתבי האישום יוציאו את נתניהו מהזירה. אך כעת ברור שזו הייתה טעות יקרה, שמחירה יגדל עוד יותר הפעם, מפני שהם מיצו את האלקטורט שלהם ומפני שנתניהו לא הולך לשום מקום. אחדות היא אסטרטגיית יציאה מנתיב השחיקה והדעיכה שהם נמצאים עליו.
גם נתניהו צריך לשנות גישה. הוא יכול לשחק את משחקי הגוש ולנסות לבודד עריקים, אבל לכל היותר הוא ישיג ממשלה צרה, סחטנית ורעועה. כי גם גוש הימין הגיע למיצוי. בשלושה סבבים הוא לא הגיע ל־61 בלי ליברמן, והמפלגות החרדיות הולכות ומתחזקות בתוכו. גם הליכוד צריך למצוא מוצא מהמצב.
הפתרון הלאומי היחיד הוא שנתניהו יבהיר שצריך להתגבר על המשקעים ולגלות ממלכתיות, יושיט יד לכחול־לבן, ויזמין אותם לממשלת אחדות בראשותו – ושהם מצידם יבואו. יהיו בימין ובשמאל מי שיזעמו, אבל אם שתי המפלגות ישכילו להקים ממשלה יציבה, חסכנית ונחוצה, הציבור בחלקו הגדול יתרצה.
ממשלה לאומית שכזו מחייבת ויתורים מרכזיים משני הצדדים. הימין יוותר על שני התיקים הבכירים: תיק החוץ ליאיר לפיד, והוא ינהל גם את המגעים ההיסטוריים לתוכנית המאה, ותיק הביטחון וסגנות ראש־הממשלה לבני גנץ. כחול־לבן יצטרכו לתמוך בגרסת חסינות כלשהי לנתניהו, שיעמוד לדין, אבל רק כשתסתיים כהונתו. הליכוד גם ישמור את המשפטים והאוצר, אך את הרפורמות הנחוצות ינהלו בהסכמה, מתוך הבנה גם של כחול־לבן שמערכות האכיפה דורשות ניעור משמעותי. לא תהיה רוטציה, שהתבררה כרעיון לא מעשי.
נתניהו יכול לשחק את משחקי הגוש ולנסות לבודד עריקים, אבל לכל היותר הוא ישיג ממשלה צרה, סחטנית ורעועה. עליו לשנות גישה
ממשלת אחדות כזו היא הפחותה שברעות, משום שרק היא תוכל להניע רפורמות הכרחיות בענייני פְּנִים שהגיעו לסף קריטי, ודרושות לישראל כמסכה נגד וירוסים בקלפי של מבודדי קורונה. כי חייבים להודות שממשלות הימין הצרות התגלו כחסרות אונים דווקא בתחומים הללו; נראה שכדי לעשות שלום צריך את הימין, אבל כדי לערוך רפורמות בשירות המדינה צריך את השמאל.
הפוליטיקאים מרגישים שהם מאוד מתוחכמים, אבל מי שהופך את הבחירות לבדיחה יגלה שהציבור כבר לא צוחק. כחול־לבן צריכה להתנער מ"רק־לא־ביבי", מפני שהפסילה הפרסונלית הזו של המנהיג הפופולרי ביותר בישראל היא אסטרטגיה חביבה לקמפיין, אבל רעה ומזיקה לדמוקרטיה, לחברה, לפוליטיקה ולהנהגה לאומית. לפיד צריך לחשוב על עמליה החמודה, להבין את גודל השעה ואת המצוקה הציבורית, לחייך – ולהוביל את כחול־לבן לאחדות. רוב הציבור יראה בכך בגרות ומנהיגות. כי כמו שאומרים במפלגתו, צריך להתקדם.
