חוכמת ההמונים הושקה בשנת 1906. במרכז כיכר מלאה באנשים הציבו שור, וביקשו מהקהל להמר מהו משקלו. 800 אנשים, רגילים לחלוטין, שלא מבינים שום דבר בתחום, העבירו את הימוריהם. ממוצע ההימורים של האנשים הפשוטים היה 542.9 ק"ג. המשקל של השור היה 543.4 ק"ג. שום אדם בנפרד לא הצליח לנחש את המשקל, אבל כולם יחד עשו את זה.
במרץ 2020 יצאו להצביע 4,572,917 ישראלים. הם לא היו צריכים לנחש משקל של שור, הם גם לא רצו לעשות מהפכות גדולות; מה הם רצו בעצם? הם רצו להפסיק את קרב הגלדיאטורים שנמשך פה כבר יותר משנה.
קודם כול, הציבור הישראלי ביקש שלא יהיו בחירות רביעיות. סיסמת הליכוד "אין לגנץ ממשלה בלי המשותפת" הכריעה את הבחירות. מרוב הרגל, השמאל יצא נגד נתניהו וטען שמדובר בסיסמת הסתה נגד הערבים ורק הטמיע את המסר – אבל זאת לא הייתה סיסמת הסתה נגד הערבים, היא אפילו לא הייתה נגד הערבים. היא הייתה סיסמת דמורליזציה לימין הרך של כחול לבן. לאנשים שרצו לסיים את הסאגה הזאת. הם אפילו לא טרחו לקרוא את כל המשפט, נשאר להם מסר אחד בראש: לגנץ אין ממשלה, הצבעה לגנץ היא הצבעה לבחירות רביעיות. הם עברו צד.
הדבר השני שהציבור הישראלי רצה הוא אחדות. המפלגות הקטנות לא נחלשו כי "שתו" אותן. הציבור אינו יוגורט, ואי אפשר לשתות אותו. הוא העניק כמעט 70 מנדטים למפלגות הגדולות, כי הוא רצה אותן גדולות, והוא רצה אותן יחד. הליכוד בבחירות האלה הלך מדינית למרכז. תוכנית המאה הייתה אירוע שבו נתניהו הראה שהוא מעוניין במהלך מדיני כלשהו, או שלפחות יש לו תוכנית מדינית שמגובה בעולם. הימין הרך של כחול לבן קיבל את המסר. בד בבד, כחול לבן שברו שמאלה בקמפיין האחרון שלהם, כדי להביא את בוחרי העבודה־גשר־מרצ. בזה, אגב, הם הצליחו, מרצ התרסקה, אבל גוש "רק לא ביבי" דווקא נחלש.
הדבר השלישי שהציבור רצה הוא את נתניהו כראש ממשלה, יותר מאשר את גנץ ראש ממשלה – או לכל הפחות רוטציה ביניהם. נכון, גוש "רק לא ביבי" הביא – נכון לכתיבת שורות אלו – 62 מנדטים. אבל מצביעי ליברמן והמשותפת לא הצביעו בהכרח לגנץ לראשות הממשלה, ובכל הסקרים הפער בין נתניהו לגנץ רק התרחב לטובת נתניהו. זאת ועוד, מצביעי כחול לבן רבים עברו הפעם לליכוד. הליפסוסים, חוסר הניסיון הפוליטי, וחוסר הקוהרנטיות בדרך, עשו את שלהם. גנץ לא נתפס מגמגם במובן הפיזי, הוא נתפס כמגמגם במובן המנהיגותי, דבר שהוא בלתי נסלח בישראל – תשאלו את לוי אשכול.
תמהיל שלושת הפרמטרים הללו קבע את משקל השור המדויק שהבוחרים הישראלים מצפים לו: ממשלת אחדות, בראשות נתניהו, או ברוטציה ובשום אופן לא בחירות רביעיות.
בבחירות 2019 ב' נתניהו רדף אחרי בני גנץ לרוטציה, ולא קיבל. בבחירות 2020 גנץ ירדוף אחרי נתניהו לרוטציה, וסביר להניח שגם לא יקבל. פשוט כי זה לא מה שהציבור בחר. אפשר להפסיק לפחד ממצ"ח: מי שיצטרף לממשלה כזאת הוא לא יהיה עריק, הוא יבצע בדיוק את מה שהציבור ביקש. מי שלא יעשה זאת, יגרור אותנו לבחירות רביעיות, שבהן גנץ כבר לא יוכל לעמוד בראשות כחול לבן אחרי שכשל שלוש פעמים, ועמיר פרץ לא יוכל לעמוד בראש העבודה אחרי שהביא להם שלושה מנדטים. זה לא משתלם לגנץ, זה לא משתלם לפרץ, זה בטח לא משתלם למדינת ישראל.
קמפיין "אין לגנץ ממשלה בלי המשותפת" הכריע. הוא יצר דמורליזציה בימין הרך והטמיע מסר פשוט: פתק לגנץ הוא הצבעה לבחירות רביעיות
אם נגיע לבחירות רביעיות, כבר לא יהיו מיליוני ישראלים שינחשו את משקל השור, יהיו ארבעה מיליון שוורים שיראו את מי שהפר את בקשתם בבחירות הקודמות בתור הסדין האדום עצמו.
ועוד דבר: הרעיון של חוק שימנע מנאשם לכהן בראשות ממשלה, יהיה ירייה ברגל לגוש השמאל, ויריקה בפרצוף למיליונים שהצביעו לנתניהו. זה לא שהוא קיבל כתב אישום במהלך כהונתו, ולא נוצרה פה סיטואציה חדשה: הבחירות התקיימו באותו חודש שבו עמד להתחיל משפטו של נתניהו, הישראלים ידעו בדיוק למי הם מצביעים, והליכוד רק גדל. יתרה מכך, אם מתחילים לשנות חוקים באופן פרסונלי, תוך כדי משחק, הליכוד ילך לבחירות חדשות, יבקש את תמיכת הציבור הזועם וישנה את החוק שוב כדי שנתניהו יוכל להתמודד. וכך, המשבר רק יעמיק, וחוכמת ההמונים תהפוך לזעם ההמונים.
כל הדברים האלה לא קורים במקרה. המערכת הפוליטית הישראלית חולה. הבחירות בישראל הפכו לכאוס ללא כללים. קחו לדוגמה את נושא העימותים של המתמודדים לראשות הממשלה: מה שמקובל בכל מדינה בעולם כחלק אינטגרלי ממערכת בחירות – הפך בישראל לאירוע שלא מתקיים בפועל משנת 1996. בעוד שבעולם מגיעים לשלל עימותים, על נושאים שונים, מנהלים דיונים על תוכן, מפרסמים תוכניות מפורטות – בישראל הבחירות הפכו לניגוח רכילותי ומשמיץ, רווי הקלטות חסרות משמעות אמיתית על חיינו. ההידרדרות של המערכת הפוליטית לא תיפתר בהידרדרות נוספת, כמו ששריפה לא מכבים בעזרת דלק.
בישראל 2020, אין מבוגר אחראי במערכת הפוליטית, אז הציבור הישראלי תפס את תפקיד המבוגר האחראי. סליחה, אבל אין דרך יפה להגיד את זה: אחדות או שנמות.
