נמאס לי ולכם מטורי סיכום בחירות, אבל יש שתי סיבות שאני בכל זאת כותב את הטור הזה. הראשונה והאובייקטיבית היא שהחיים משעממים בתקופת בחירות. כבחור פוליטי אובססיבי כל תשומת הלב שלי בשבועיים האחרונים מזוקקת לפוליטיקה, מה שגורם לי לשים לב פחות לדברים הקטנים של החיים, שבדרך כלל מולידים את הסיפורים הכי טובים. הסיבה השנייה היא שאם יש משהו שאני אוהב, אלה הרגעים שההמון נותן סטירה חזקה לאנשים שלא מפסיקים ללגלג עליו.
אהבתי את זה כשבריטניה הצביעה בעד ברקזיט ב־2016, למרות שבאותו רגע לא היה לי באמת מושג מה זה ברקזיט. אהבתי את זה כשארה"ב התעוררה עם טראמפ כמה חודשים אחר כך. אהבתי את זה בבחירות הראשונות של 2019, שלא הולידו ממשלה. ואהבתי את זה ביום שני בערב, כשהימין עמד על 58 מנדטים. או כמו שאני קורא לזה, הליכוד ניצח ולכן הולכים לבחירות.
איך שלא תסתכלו על בחירות 2020 א', זה היה אחד השבועות המרתקים ביותר במערכת הבחירות הנצחית שאנחנו כנראה חיים בה. אז: מה היה לנו שם, ומה יהיה לנו כאן? בואו נתחיל.
סיבת הנהירה
“רק לא עוד מלחמה", הפודקאסט של יובל מלחי על מלחמת העולם השנייה, הוא אחד מהפודקאסטים המשובחים ששמעתי בחיי. 40 פרקים של שעה ומשהו כל אחד, הצוללים עמוק אל תוך המלחמה הזאת, עם אינספור סיפורים שמשאירים אותך פעור פה. בפרק הראשון, הפותח, מנסה מלחי לנתח את הקרקע הפורייה לצמיחת התנאים שהובילו לפריצת המלחמה, ואחד מהם הוא הלך הרוח של "רק לא עוד מלחמה". מלחמת העולם הראשונה וערימות ההרוגים הבלתי נתפסות שהשאירה בסיומה הותירו את העולם מצולק, וגרמה למדינות לצפות בהיטלר צובר כוח בלי להתנגד לו, וכך הוא הקים אימפריה בחסות משפט אחד: "רק לא עוד מלחמה".
בהבדל של אלף אלפי הבדלות, גם עכשיו שולט בנרטיב הפוליטי משפט דומה: "רק לא עוד בחירות". אני מאוד מקווה שבשם המשפט הזה, בדיוק כמו אז במלחמה, הימין לא יקים על עצמו גולם שיאפשר סוף־סוף השבעת ממשלה, אך יביא בסופו של דבר חתיכת בליץ על כל תקוות הימין.
הערבים נהרו ויש לכך כמה סיבות. הראשונה והשטחית שבהן היא הקמפיין של נתניהו. השילוט הבולט ביותר של הליכוד היה כרזה המציגה את גנץ יושב עם טיבי תחת הכותרת "אין לגנץ ממשלה בלי טיבי". המסר עבד היטב, אבל כחלק מהסיכונים שיש בקמפיין כזה, אני מניח שהוא עבד טוב גם בשביל טיבי. מעולם לא היו כל כך הרבה תמונות של טיבי במרחב הציבורי. ייתכן מאוד שהוא נתן לערבים את זריקת המרץ הנחוצה להם כדי לקום מהספה ולבחור. זה קצת מתחבר לקמפיין שפחות תפס, זה של כחול לבן, שאמר על נתניהו "מנדט אחד יותר והוא יישאר": זה מסר סבבה לבוחרי כחול לבן, ומסר מצוין לתומכי ליכוד.
הערבים הם המנצחים הגדולים בבחירות האלה. מה שמדהים בהישג שלהם הוא הקפיצה באחוזי היהודים שהצביעו להם. קטונתי מלנסות להסביר מה גורם ליהודי בארץ היהודים להצביע למפלגה שחיה בשלום עם חברת כנסת שמעלה לעמוד הפייסבוק שלה תמונה של מחבל שרוצץ ראש של ילדה יהודייה בת ארבע. אבל אני מוצא זאת אירוני במיוחד שאותם חבר'ה, שבהימור מושכל אני יכול לנחש שרואים בעצמם אנשים שזכויות נשים ופמיניזם בוערים להם בדם, יכולים להיות אלה שיכניסו לכנסת אדם שנשוי לשתי נשים. שיהיה להם בהצלחה. אגב, כמי ששייך למחנה שמוצג לא פעם כגזעני, אני מעוניין להסיר מעלי את כתם הגזענות ולומר שמבחינתי אדם שמצביע למשותפת תומך בטרור בין אם הוא יהודי ובין אם הוא ערבי.
ועוד אנקדוטה אחרונה להישג המרשים של המשותפת. לטעמי לפחות, ולטעם אחמד טיבי בכמה ראיונות, אחת הסיבות לעלייה בשיעור ההצבעה קשור לסעיף עסקת המאה שהעלה את הרעיון האמורפי של חילופי השטחים עם המדינה הפלסטינית העתידית באזור המשולש. תראו מה זה, מתברר שאחרי עשרות שנים של תרדמה, את המצביע הערבי מעוררת בעיקר המחשבה שחס וחלילה ביום מן הימים הוא ייאלץ להיפרד מהמדינה היהודית ואשכרה לגור במדינה ערבית.
להוריד ווליום
אם כבר מדינה ערבית, בואו נזכור משהו. הניסיונות למתג את המחנה שנגד נתניהו כגוש שמאל־מרכז הוא שקר תקשורתי. בגוש הזה יש ימנים – האוזר, הנדל, בוגי; יש שמאלנים – שלח, גרמן; ויש ימנים־לאומנים פלסטינים – טיבי, יזבק, עודה. הדבר היחיד שמאחד את החבר'ה האלה לשבט אחד כרגע הוא השנאה לנתניהו. נכון, הימין לא הביא את ה־61 המיוחל. אבל בחייאת, השאלה מי יקים את המדינה הפלסטינית, שגדלתי עליה כילד עפולאי בניינטיז, התחלפה בתהייה המסקרנת מי יספח את יו"ש. גם אם גוש אנטי־נתניהו יצליח בסופו של דבר במשימתו המקודשת להעיף את האיש, הוא יגלה מהר מאוד שבדיוק כמו ההאשמות בפרשת הממד החמישי, אין לו באמת מוצר.
אז לאן הולכים מכאן? אבא שלי אמר לי פעם שאחד הדברים הכי חשובים בחיים הוא לא להתבייש להגיד שאתה לא יודע. ובכן, אין לי מושג. אבל לא משנה מה יקרה פה עוד מעט. אולי, ואני אומר את זה גם על עצמי, אולי כולנו צריכים לקבל על עצמנו – בפעם הבאה שתבוא עלינו לרעה – להוריד את הווליום. סבבה, שיחקנו שלוש פעמים את משחק "כולנו נמות אם הצד השני ייבחר", נראה לי שהבנו שזה לא עוזר לנו כל כך לצאת מהמצב שנקלענו אליו. בואו נוריד ווליום, נתבודד מהקורונה, ונקווה שהשקט יביא פתרון שאף אחד לא חשב עליו.
אישית, אני מתחייב שאחרי הבחירות הבאות תקבלו אחלה טור על העולל, על שירן ועל הזאטוטים.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
