יום שלישי, מרץ 4, 2025 | ד׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user
צילום: אריק סולטן

שלום ירושלמי

פרשן פוליטי, בוגר האוניברסיטה העברית במדע המדינה ויחסים בינלאומיים. מרצה על פוליטיקה ישראלית בארץ ובחו"ל. תושב ירושלים. אוהד חסר פשרות של הפועל ירושלים בכדורסל

השמאל נעלם, ויש לקוות שהוא משאיר אחריו עקבות

מחנה השמאל הצטמק בחדות לאורך השנים, עד שנותרו ממנו שרידים בודדים. התפיסה שלו חייבת להמשיך ללוות את המדינה, כפי שכבר קרה בעבר

בבחירות יוני 1992 קיבלה מפלגת העבודה 44 מנדטים, ושותפתה מרצ – 12 מנדטים. עם 56 מנדטים רבין לא התקשה להקים ממשלה בשני שלבים, באמצעות הגוש החוסם שבנה עם המפלגות הערביות חד"ש ומד"ע, בסך הכול חמישה מנדטים שתמכו בו מבחוץ. בהמשך הצטרפה ש"ס לקואליציה, והיא מנתה 62 חברי כנסת.

חלפו 28 שנים והעבודה ומרצ יחד עומדות על שישה או שבעה מנדטים. מפלגת העבודה, זו שקיבלה לבדה 56 מנדטים בבחירות 1969, מיוצגת היום על ידי שלושה חברי כנסת: עמיר פרץ, איציק שמולי ומרב מיכאלי. השאר הם חברי מרצ. העבודה נמחקה, השמאל האידיאולוגי שבק חיים.

זו לא העת לחשבון היסטורי. אנשי מדע המדינה וסוציולוגים יעשו את המחקרים שלהם, ואולי יגיעו למסקנה מושכלת על מפלגת יסוד וזרם חשוב שעברו ככה מן העולם הפוליטי. אפשר רק לומר כי בבחירות הללו התברר כי אנחנו חיים בשבטים שאליהם אנחנו מתכנסים. זו הפוליטיקה של הזהויות. אנחנו חיים בתוך המודעות שלנו: הקהילתית, השכונתית, המגזרית וגם המפלגתית. אין יוצא ואין בא. אנחנו לא אוהבים זרים ולא זיופים. אורלי לוי־אבקסיס משויכת בתודעה לימין ולא לשמאל. כאשר היא באה בזהות חדשה לבית־שאן, היא מקבלת שם 1.62% מהקולות, מול הליכוד שמקבל 62.7% מקולות המצביעים.

פרס, שמיר (עומד) ורבין בכנסת, 1992. צילום: זיו קורן, לע"מ

לאורך השנים מאז מלחמת ששת הימים לימין היה מותר לעשות הסכמי שלום שכרוכים בנסיגות כואבות. כאשר השמאל עשה הסכמים כאלה, הוא נדון לכליה

כך גם עמיר פרץ, ראש העיר בעבר והסמל של שדרות. לא משנה מה יקרה, פרץ לא יוכל לסחוף את העיר שהוביל. היא לא שייכת אליו (51.5% הצביעו לליכוד. רק 4.32% לעבודה־גשר־מרצ), כמו שהוא לא באמת שייך למפלגת העבודה. בשנה האחרונה אני תמיד נותן את הדוגמה של מיכאל ביטון, שהיה ראש העיר ירוחם במשך שמונה שנים, ונתן את נשמתו לעיר עם חילי טרופר, שהיה שם מנהל אגף החינוך, התרבות והרווחה. שניהם היום חברי כנסת בכחול לבן, אבל המפלגה שלהם לא מסוגלת לגרד אחוזים בודדים בירוחם. ביטון עצמו לא מוצא את עצמו עד היום בכחול לבן, מפלגה בעלת דימוי אשכנזי ואליטיסטי בעיני רבים.

החוקרים לדורותיהם יבדקו וימצאו כי ההידרדרות של השמאל התחילה דווקא אחרי מלחמת ששת הימים. הכיבוש והשחרור ממנו חִייב עמדות הפוכות. השמאל שעד אז היה מאובחן ברמה החברתית והמעמדית, הפך להיות מתויג על פי העמדות המדיניות. הצורך לוותר תמורת שלום נתפס כמו רפיסות מול האויב. העמדה הקשוחה של הימין הפכה אותו אמין יותר וביטחוניסט יותר בעיני הציבור. לאורך השנים מאז ששת הימים לימין היה מותר לעשות הסכמי שלום שכרוכים בנסיגות כואבות. כאשר השמאל עשה הסכמים כאלה, הוא נדון לכליה. רבין נרצח רק כי בא מהשמאל. לעומת זאת, לשמאל אף פעם לא הייתה בעיה לצאת למלחמה.

מכאן כמובן צמחה תעשיית התיוג. השמאל, שגם כך היה בצרות בגלל החשבונות ההיסטוריים ותחושות הקיפוח שעברו מדור לדור, הפך עכשיו גם לאוהב ערבים, על כל המשמעות ההרסנית של המינוח במדינה שנתונה במלחמה יומיומית כמעט. לא מזמן פגשתי בירושלים את ברוך מרזל. הוא תלמידו של הרב מאיר כהנא, גזען מוצהר שהוצא אל מחוץ לחוק. "אתה יודע איך יודעים שכהנא ניצח", שאל אותי מרזל. האמת, לא הבנתי את השאלה, אבל התשובה שלו הייתה כמו בעיטה בבטן: "תסתכל, שום מפלגה לא רוצה את הערבים".

שמאל ימין שמאל

אני מקווה שגם אם השמאל נעלם, הוא משאיר מאחוריו עקבות, אם לא מורשת ותוכנית פעולה מדינית. אפשר לראות בכל מקום כי קווי המתאר המדיניים של יצחק רבין ושמעון פרס היו נכונים, וראשי הימין הם אלה שמיישמים אותם, או לפחות מסכימים איתם, כי רק הם יכולים, כאמור. ההפרדה המדינית היא בנפשנו, ולכן אריאל שרון, שהיה מנהיג הליכוד הוציא אותנו מרצועת עזה, למזלנו הרב, ושחרר אותנו משליטה על מיליוני פלסטינים. כל מי שמדבר היום על כיבוש עזה מחדש נחשב חצי מטורף, ובצדק. לכן זה גם לא יקרה.

הסכמי אוסלו, שהימין אוהב לשקץ, לא הצליחו להפריד לגמרי בין האוכלוסייה היהודית לפלסטינית, כמו שקרה בעזה, שם ישראל נסוגה לקווי 1967. ההסכמים על יהודה ושומרון העניקו לפלסטינים רשות אוטונומית, שנאבקת בינתיים על עצמאות מלאה, שלא יכולה כנראה להתממש. המצב הנוכחי עדיף על סיפוח כל השטח, שעלול לגרום לקטסטרופה לאומית. טוב שיש עדיין מישהו בשמאל, ולא רק שם, שמתריע מפני המציאות המסוכנת הזאת.

גם על תוכנית המאה של הנשיא טראמפ אפשר להסתכל מנקודת המבט של השמאל הנכחד. בשבוע שעבר שמעתי שני דוברים בכנס העיתון 'בשבע', השר בצלאל סמוטריץ' והשר אריה דרעי. סמוטריץ' הזהיר את הנוכחים, רובם ככולם אנשי ימין ומתנחלים, מהקשר הדתי והסנטימנטלי הרופף של נתניהו לחבלי הארץ הקדושה. משום כך קרא לבחור בימינה, כדי לשמור על הימין האידיאולוגי מפני תוכנית המאה.

הקריאה לא זכתה למענה מדהים בקלפי, כפי שראינו, אבל סמוטריץ' צודק. נתניהו אינו איש שמאל, הוא איש ההיגיון. הוא לא רוצה לשלוט בעם אחר ולהפוך את ישראל למדינה דו־לאומית. נתניהו תומך בתוכנית טראמפ לא בגלל הריבונות על ערש אבותינו, אלא מפני שהיא מסמנת סוג של היפרדות בינינו ובין מדינה פלסטינית שתקום, שהוא מכנה אותה "ריבונות מותנית ומוגבלת". ברור שתוכנית טראמפ לא תקום ולא תהיה מכיוון שהיא לא מקובלת על העולם הערבי ועל הפלסטינים. צריך רק לקוות כי קווי ההפרדה יישמרו והרשות לא תקרוס לתוכנו. גם נתניהו מייחל לזה.

דרעי אומר בגלוי את מה שנתניהו חושב. שניהם היום ישות אחת, כפי שהתברר בבחירות. דרעי נרתע משלטון בעזה בדיוק כמו שנתניהו חושש משלטון ישראלי ברמאללה. "מה אתם רוצים", שואל דרעי, "שנצא למבצע ונכבוש את עזה? נהיה אחראים לשני מיליון פלסטינים? אני אהיה שר הפנים של עזה?" באותה מידה, כך אני משוכנע, אם הנשיא טראמפ בהשראת האוונגליסטים היה מציע להחיל את הריבונות הישראלית על שכם, חברון וכל הערים הפלסטיניות, כמו על היישובים היהודיים – נתניהו היה דוחה את התוכנית, ובצדק.

אז זהו, רק הימין יכול לבצע את המדיניות של השמאל, כבר אמרנו. רק השמאל יכול היה לבצע את המדיניות של הימין. מכיוון שהשמאל כבר לא קיים כאן, צריך לקוות כי מנהיגי הימין הבאים ייצגו אותו נאמנה.

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.