אני מניחה פה את המפתח החשוב ביותר בעיניי להבנת המציאות הפוליטית של ישראל 2020, שבה אזרחיה עברו שלושה סבבי בחירות בשנה. הוא מפתח חשוב תמיד להבנת המציאות הישראלית המורכבת מארבעת השבטים מנאומו של ריבלין, היושבים על שסעים זהותיים עמוקים, אבל נכון עכשיו ביתר שאת: זה שיש לך כוח, לא אומר שנכון או כדאי להפעיל אותו.
פוליטיקה היא זירה של כוח. בהגזמה (קלה) אפשר לומר שבזירה הזו כל דאלים גובר. בוויקיפדיה מוסבר שהביטוי שמקורו בתלמוד הבבלי, נאמר ביחס למקרים שבהם אין כל דרך לבית הדין לברר את האמת, ופירושו: מי שבידיו הכוח – זוכה. "בימינו השימוש הרווח בביטוי בא לתאר חברה אלימה, שבה ההכרעה נעשית על־פי שיקולי כוח בלבד, תוך התעלמות מערכי מוסר וצדק".
אני אסייג את סוף ההסבר של ויקיפדיה, כי הוא אולי המפתח השני להבנת המציאות הפוליטית שלנו כאן: בעולם שבו אין ערכי מוסר וצדק מוחלטים – גם החרדים שמפעילים את כוחם בענייני דת ומדינה הרבה יותר מכפי שהיה ראוי, וגם חילונים שמפעילים את בג"ץ הרבה יותר ממה שהיה ראוי ומנסים למשל למנוע הופעה בהפרדה; גם בימין שביקש להעביר את החוק הצרפתי, וגם במרכז־שמאל, שמדבר עכשיו על הגשת חוק המונע ממועמד לראשות ממשלה עם כתבי אישום לקבל את המנדט להרכבת הממשלה – כולם בטוחים שהם מונעים משיקולים מוסריים ושהצדק בכבודו ובעצמו יושב להם בכיס. ככה זה עובד. וכשהאלימות מגובה בתחושת צדק, צלצול סטירת הלחי אצל האחר, מהדהדת יותר.
*
אנחנו כבר יודעים את זה. כולם מהפוזיציה. אף אחד לא יותר טוב מהשני. מושחתים יש בשני הצדדים, אלו שומרים על המושחתים שלהם ותוקפים את המושחתים של האחר ולהיפך. האם בנט שמזדעק על ״חוק פסילת נתניהו״ אבל הצהיר שוב ושוב שיתמוך בחוק החסינות, באמת חושב שהראשון הוא מהלך אנטי־דמוקרטי קיצוני ושהשני מהלך לגיטימי שכולו נופת צופים וציפורים מצייצות?
בסופו של דבר אף אחד לא רוצה לשנות את השיטה, אלא רק להיות זה שיושב על האוכף, שם יש מקום רק "לנו" ולא "להם"; זה שמכופף את החוקים לטובתו כשהוא רואה זאת לנכון ולא חושב על היום שאחרי, שבו "האחר" יוכל לעשות את אותו הדבר בדיוק, רק להפך. כולנו רוצים להיות אלו שמביסים את האחר.
אבל האמת היא שאחרי שלוש מערכות בחירות מתישות, אין פה מנצחים, ואין פה הכרעה, ואי־אפשר, כן, אני מדברת אליך ח"כ הורוביץ, לומר שהחוק שכחול לבן בוחנת "משקף את רצון רוב הבוחרים". ואף על פי שהליכוד היא עדיין המפלגה הגדולה ביותר, גם היא איננה משקפת את רצון רוב הבוחרים, ויוכיחו ניסיונותיו הכושלים של נתניהו להקים ממשלת ימין־חרדים־צרה.
מפת הגושים ברורה מאוד ואיתנה בדעתה, זו המציאות, ונראה שכולם לא אוהבים אותה במידה שווה, ולכן כולם צריכים להתבגר במידה שווה. על חודם של כמה קולות, אפשר לעשות מהפכים פוליטיים בכלים לגיטימיים, אבל לא בטוח שזה שיש למישהו את הכוח, הופך את המצב לכזה שכדאי שהוא ישתמש בו. זה מחזיר אותנו לטראומות הגדולות של המדינה, כמו שלטון מפא"י ותקופת ההתנתקות; לתחושות קשות מאוד של אנשים רבים שמרגישים שקולם לא נשמע.
מה יכול להיות המחיר של הוצאת נתניהו מהמגרש הפוליטי על חודם של כמה קולות? על פי ציר אבישי בן־חיים, ציר "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה" – המחיר עלול להיות כבד מאוד. הקרעים שעלינו לאחות אחרי השנה הזו, כשידעכו להבות השנאה שלובתה פה – דורשים בדיוק את ההיפך מתמרון פוליטי שלא זוכר את מגבלת הכוח. נכון, זה מפתה מאוד, ככה הפוליטיקה עובדת. אבל איך החיים עצמם עובדים? בדיוק ההפך. לא בהכרעה חדה. בחיבורים עדינים. בבניית שותפויות.
*
צריך להתעקש, לדבר ולראות את החיים עצמם, כי ככה הם נראים פה: "היה פה קטע נחמד. בין כל הפקודות וריח אבק השריפות מהמטווחים שדבק במדי הב' שלנו, בתוך לו"ז קשוח, בסיטואציה הכי הפוכה שאפשר לדמיין מריח מקלחות וחביתה מקושקשת – פתאום כשמחשיך, כמו ציפורים שמצייצות, עשרות חיילים סביבי מדברים בטלפון הנייד על רמקול עם הילדים שלהם, כי אי־אפשר בלי רמקול, כי הם צורחים". (כן? ספר לי על זה! הם פה לידי בכל הימים האלו שאני לבד!).
הרבה לפני חלום שתי המדינות או חלום הריבונות – יש אתגרים רבים שקשורים לחיים עצמם – בחינוך, בכלכלה ובבריאות – שבהם אין שום סיבה שלא נעבוד ביחד
הודעת הווטסאפ הזו שהאיש שלי שלח לי מקייטנת המילואים שלו, חיממה את ליבי (טוב נו, עם שינויי עריכה קלים, עליתם עליי, אבל את הציפורים המצייצות הוא כתב לבד). כי מה זה בעצם? ככה אנחנו חיים פה. בתוך סיטואציית חיים הזויה, שבה פעם בשנה־שנתיים מולאמים לנו הגברים ואז החמודים האלו מניחים לרגע את הנשק ועושים טלפון הביתה, וזה לא משנה איזה פתק הם שמו בקלפי, נכון? עכשיו, תורידו רגע את הצבעים העזים שסיטואציית המילואים נצבעת בהם, וסתם תחשבו על השכנים שלכם או על האנשים שעובדים יחד איתכם במשרד.
הרבה לפני חלום שתי המדינות או חלום הריבונות – יש כל־כך הרבה אתגרים שקשורים לחיים עצמם – בחינוך, בכלכלה ובבריאות – שבהם אין שום סיבה שלא נעבוד ביחד. ישראל התמרכזה מאוד בשנים האחרונות. מפלגת כחול לבן לא כל־כך רחוקה בעמדותיה מהליכוד (תוציאו את עופר שלח ויעל גרמן, ונשארתם עם מפלגות דומות מאוד). אבל כידוע, לא שם הדברים נעוצים, אלא בכן־ביבי־לא־ביבי, והאמת שזה כבר בלתי נסבל. חייבים לעבור שלב. וכפי שאני מבינה את הדברים, אין מנוס מממשלת אחדות. לא כיפוף לפה ולא כיפוף לשם. לא עריק־שניים לכאן ולא חוק רק־לא־ביבי לשם. על שתי המפלגות הגדולות מוטל לסתום את האף ולרדת מהעצים הגבוהים שהם טיפסו עליהם. אתם יודעים מה הם יגלו שם? אותנו, ממש שם, חיים את החיים עצמם.
שיהיה ברור, אני לא מנסה להגן על נתניהו, אני מנסה להגן על עצמנו. נתניהו תכף ייכנס למשפט, אם יורשע, הוא ייעלם מהפוליטיקה הישראלית, אין מה לדחוק את הקץ. ועצמנו, ובכן עצמנו, נישאר פה לעוד הרבה שנים, אינשאללה של אושר ועושר. עדיף לתת להיסטוריה ללכת בקצב שלה, לפחות הפעם.
