רבי יהודה הצרפתי, הסבא רבא שלי, היה צדיק ומקובל שחי במרקש, מרוקו. כשהגעתי לראשונה לציון שלו בחלקת הצדיקים שבבית הקברות, הרגשתי חשמל מטלטל סביבות הקבר. באמצע התפילה הגיע למקום ערבי קשיש והחל לנקות את המצבה. אבא שלי שאל אותו בערבית מרוקאית מה גורם לו לבוא לנקות את המצבה. הוא לא הבין את השאלה, זהו קבר של צדיק גדול והוא בא לשרת ולהתברך.
סבו של רבי יהודה, רבי מנחם, היה רב העיר מרקש ואב בית הדין. כשפרנסי העיר ביקשו מהנכד לקבל על עצמו שררה רשמית, הוא סירב בתוקף. כל ימיו ברח מכבוד ומכיבודים כמו מאש, אך כשהיה עובר ברחוב היו קופצים עליו סוחרים ערבים, מנשקים את ידו ומבקשים ברכה.
הבבא סאלי ורבי יהודה חלקו את אותו אתוס. שניהם היו צדיקים שהקדישו את חייהם לתורה, מצוות, דבקות בא־לוהים ושירות הציבור. רבי יהודה חי בבית ספרטני במלאח היהודי, כי שליחי הסוכנות לא הסכימו להעלות אותו בשל גילו המתקדם. הבבא סאלי זכה לעלות וחי בדירת עמידר מתקלפת בנתיבות. המיטה שלו הייתה גם הכיסא שעליו ישב, ועם השולחן המתפרק, המנורה הקטנה וספרי הקודש בארונות – הם היו כל הונו. הצדיקים של פעם ניחנו ברגישות מיסטית גבוהה (וכן, יש דבר כזה, ברור לי כשמש בצהריים), אבל ברחו כמו מאש מכבוד ומשררה. הם נזהרו מהפיכת התורה לקרדום לחפור בו או עטרה להתגדל בה, וגם כשנזקקו לדעת העולמות העליונים כדי להביא מרפא ומזור לאנשים בקהילתם, הם עשו זאת בהסוואה מקסימלית ובצניעות. תפיסת השליחות שלהם לא נתנה מקום לגרם אחד של אגו.
אולי זה הרקע לתחושת הקבס שעלתה בי כשצפיתי בסרטונים של "הרב גיא חבורה שליט"א", שהתפרסם כמדליף של נתניהו שסייע למפלת בני גנץ בבחירות. לא מצאתי את חבורה ברשימות רבנים של הרבנות הראשית, וספק אם יש בידיו סמיכה רשמית. הסרטונים שלו נערכו במיטב מסורת הטעם הרע של גרפיקאים ועורכי וידאו חרדים: קיטש משתפך, מלודרמטיות פומפוזית, פסקול רגשני. כבוד הרב משקיע משאבים ומאמץ כדי למתג את עצמו כרב־מג: מזווג זיווגים, פוקד עקרות ורופא חולים.
הסרטונים מבהירים לצופה שלא מדובר במקובל רגיל, אלא במגה־בבא החולש על כל שרשרת ייצור הניסים. הפורמט הבסיסי שלהם מחולק לארבעה פרקים; כך למשל, בפרק הראשון של אחד הסרטונים הוא ממרר בבכי בתפילה על קבר הבעש"ט וחוזה שאחד מתלמידיו ייקלע לסכנה. בפרק השני התחזית הקודרת מתאמתת, והתלמיד מובהל לבית חולים מורדם ומונשם. ובשלישי הרב מכנס כינוסים ועצרות כדי להסיר את רוע הגזרה, ובהם הוא סוחר במצוות בתמורה לסייעתא דשמיא. בסוף הטוב החולה קם ממשכבו, מנשק את ידי הרב ובוכה מהתרגשות. כל הפרקים תועדו כביכול בזמן אמת בצילום איכותי.
החיסיון הדתי
בסרטונים מופיעים גם שומעי לקחו של הרב, והרושם הוא שמדובר במגוון: חילונים, בעלי תשובה, חרדים מבית. חבורה נהנה מכריזמה, הרטוריקה מלוטשת וכך גם שפת הגוף. המסרים שלו כוללים שימוש נרחב במכניזם של שכר ועונש. ייאמר לזכותו שלצד תעשיית המופתים הוא מחזיק גם עמותה בשם "אורות של תקווה", המטפלת בחולי סרטן ובני משפחותיהם. העמותה רשומה כהקדש ציבורי, אך אתר רשם העמותות לא כולל דיווחים כספיים שלה.
הרב חבורה היה די אנונימי עד לשבוע שעבר, ערב הבחירות. ביום חמישי חשף עמית סגל בחדשות 12 הקלטה של ישראל בכר, יועצו הקרוב של בני גנץ ומי שהגה למעשה את רעיון הקמתה של מפלגת כחול לבן. בכר נשמע בהקלטה אומר דברים קשים על גנץ. הוא ציטט את חברת הכנסת עומר ינקלביץ' מכחול לבן, האומרת כביכול שגנץ הוא "טיפש, אפס מאופס, אסור שהוא יהיה ראש ממשלה". בכר עצמו נשמע אומר שלגנץ "אין את האומץ לתקוף באיראן, כי זה האיש".
לאחר הפרסום של סגל, נחשף בגלי צה"ל כי מקורה של ההקלטה בפגישה שערך בכר עם הרב חבורה. כתב התחנה יאיר אורבייטו פרסם כי בכר הגיע לשתי פגישות עם הרב כדי להתייעץ איתו בעניינים אישיים ולא ידע שהרב מקליט את הפגישות. יומיים לאחר מכן פרסמה אילנה דיין הקלטה מפגישה שנערכה יום לפני פרסום ההקלטה של סגל, בין השאר בהשתתפות הרב גיא חבורה ולא אחר מאשר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. המשתתפים בשיחה נשמעו מבטיחים לראש הממשלה שקולו של בכר יישמע בבירור ולא בטשטוש בהקלטה שתודלף לתקשורת. בשיחה גם הוצע לראש הממשלה לקיים "סעודת הודיה", ואף נוקבים בתאריך אפשרי.
מי שהקליט את השיחה והעביר את תוכנה לתקשורת היה גורם שעמד מחוץ לדלת, גורם מזוהה היטב ששמו נקשר לפרשה. רעשי הרקע הנשמעים הם תוצאה של הגברה מקסימלית של אותות הקול, כזו המגבירה גם רעשים מהסביבה. לכן טענו בליכוד כי מדובר בהקלטת־סתר אסורה, שכן הגורם המקליט לא היה חלק מהשיחה.
על סמך האמור לעיל אפשר לשרטט שני נרטיבים סותרים. על פי הנרטיב הראשון, זה שרווח בסיקור התקשורתי עד כה, הרעים בפרשה הם הרב חבורה וראש הממשלה. לכאורה הרב ניצל את האמון שנתן בו אדם שבא להתייעץ באופן דיסקרטי בעניין אישי. הוא הקליט אותו והפיץ את תוכן הדברים תוך רמיסה גסה של צנעת הפרט.
בסביבת הרב חבורה טוענים שישראל בכר לא הופתע מפרסום ההקלטה משום שסבר שהמידע חייב להגיע לציבור כדי "להציל את עם ישראל". מקורבי בכר דוחים זאת מכל וכל
לכאורה חבורה מוגן מבחינה משפטית בשל הלקונה בחוק. כידוע, המשפט הישראלי מבחין בין סודיות לחיסיון. החיסיון הוא "חפצי", כלומר חל על ראיה ומגן עליה מפני חשיפה בהליך משפטי או חקירתי. בניגוד לו, סודיות היא חובה אישית המוטלת על אדם ("גברא"). פקודת הראיות כוללת סעיף המעניק "חיסיון לאיש דת", אולם בניגוד לחיסיון רפואי, החיסיון הדתי הוא זכות המוקנית לאיש הדת ולא זכות של המאמין המגיע להתייעץ, ולכן איש הדת רשאי לוותר עליו. מקורו של הסעיף בדין הבריטי שביקש להגן על כמרים מחובה להעיד על תוכן וידוי המאמינים שלהם. ביחס לסודיות, אין חוק או קוד אתי המטיל חובת סודיות על רבנים.
אבל רק לכאורה. חבורה גרם במעשיו לעברות רבות מספור. הוא גרם לבכר נזק ישיר ביכולת ההשתכרות, שכן המוניטין שלו כיועץ דיסקרטי ושומר סוד נפגע אנושות. בתביעה נזיקית בכר יוכל גם לטעון שחבורה קיבל את המידע במרמה כי הוא הציג בפניו מצג שווא לפיו הוא רב נאמן ושומר סוד. בהפצת הקלטת הייתה גם פגיעה בפרטיות, שהיא עוולה כפולה – אזרחית ופלילית, ויש בה גם עבירה על חוק האזנות סתר, האוסר הוצאת תוכן שיחה העוסקת בעניינים שבינו לבינה גם אם המקליט הוא צד לשיחה, אלא אם כן מדובר בהקלטה לצורך הליך בבית המשפט או בבית הדין הרבני.
על פי הנרטיב הזה גם ראש הממשלה מצטייר באור שלילי: פוליטיקאי חסר עכבות שמסוגל לרדת נמוך מאוד ולהשתמש במידע אישי פרטי כדי לגבור על יריבו הפוליטי. החשיפה הזו מעניקה תוקף לחרדות מחנה השמאל הישראלי מכך שנתניהו מאבד גבולות ובלמים במאמציו לשמר את שלטונו בכל מחיר. ולכל זה יש להוסיף את ההד שנוצר סביב הפרסום של אילנה דיין. אנשי ימין תקפו את דיין בטענה שבעצם פרסום ההקלטה היא חשפה את המקור של עמית סגל, כלומר ראש הממשלה. בסביבתה דוחים את הדברים בטענה שרוב המעורבים בפרשה נחשפו על ידי כתב גל"צ עוד לפני הפרסום שלה. עוד טוענים שעל החשיבות העצומה של הפרסום אין חולק, שכן לעובדה שראש ממשלה בישראל מעורב אישית בפוליטיקה של סיכולים ממוקדים יש משמעות ציבורית אדירה.
ממשיכים להידרדר
עד כאן הנרטיב ראשון. על פי מקורבי הרב חבורה הסיפור שונה לחלוטין. לפי גרסתם הפיצוץ התרחש בשל משולש יחסים שהסתבך. דמות שהייתה בקשר אישי קרוב עם גנץ, נטשה אותו לטובת גורם אחר במטה, אולם גנץ סירב לשחרר. בין המעורבים נוצר מתח עצום שגרם לכך שמידע אישי על גנץ דלף החוצה אל גורמים חיצוניים. אותם גורמים, כך נטען, נמצאים בעמדת סחיטה מול גנץ. הם מסוגלים להפעיל עליו לחץ אישי כבד כדי שיקבל החלטות מסוימות או יימנע מהן. האיום הפוטנציאלי המרחף מעל ראשו, מעלה ספקות באשר ליכולתו לתפקד כראש הממשלה.
תימוכין עקיפין לגרסה זו הופיעו בעיתון הארץ מתחילת השבוע, ולפיו גורמים בליכוד איימו על חברת הכנסת ינקלביץ' שאם לא תערוק ותחבור לליכוד הם יפרסמו עליה מידע פרטי. הפרסום הזה מתחבר לכתבה מלאה בסימני שאלה על דרכה לצמרת של אותה חברת כנסת, שפרסמה דפנה ליאל בחדשות 12 בחודש אוגוסט.
בחזרה למקורבי הרב חבורה: עיקר טענתם הוא שישראל בכר לא הופתע מפרסום ההקלטה, שכן הוא והרב חבורה הגיעו למסקנה שהמידע על אודות גנץ חייב להגיע אל הבוחר לפני הבחירות, "כדי להציל את עם ישראל". מכיוון שכך, לא היה בעצם הפרסום פגיעה באמון האישי בינו לבין הרב. עוד נטען שם כי הבעיה של גנץ גדולה הרבה יותר ממה שנראה, שכן ההקלטות מחייו האישיים מלמדות על דפוסים סדרתיים שהופכים אותו ללחיץ וסחיט. לפי הטענות הללו, "כלי התקשורת הגדולים מחזיקים בחומרים סופר־רגישים על מועמד לראשות ממשלה, ויש ביניהם קשר שתיקה גורף".
מקורבי בכר דוחים מכל וכל את הגירסה הזו. לטענתם אין לה ידיים ורגליים, וכולה הומצאה אך ורק כדי לחלץ את חבורה מהבוץ אליו הוא נכנס.
כך או כך, הפרשה כולה מלמדת שסיבובי הבחירות הבלתי נגמרים מוציאים "עומק רע" מכל המעורבים. גם כשנדמה שנמוך יותר אי־אפשר לרדת, אנו מגלים שהתהום עמוקה משחשבנו.
מכחול לבן נמסר: "שקר מוחלט – המשך מסע הכפשה רדוד ונמוך".
ח"כ עומר ינקלביץ' ביקשה שלא להגיב או להתראיין.
