זה קרה כבר לפני קרוב לשני עשורים. בצומת ה־T שבין עפרה לבית־אל אספתי אל רכבי טרמפיסט בעל חזות מתנחלית מובהקת. מהרדיו בקעו צלילי יומן הבוקר של גל"ץ. הכתב לענייני תקשורת דיווח על עניין כלשהו שכבר נשמט מזיכרוני, לא בנושא טעון במיוחד. "שמאלן", סינן בכעס הטרמפיסט האלמוני. לא עלה בדעתו שהנהג הוא במקרה אביו של הכתב. ככל הנראה ראה בי שותף מלא להשקפת עולמו.
אחרי התלבטות קצרה החלטתי שלא להביך אותו. רק חייכתי קלות מתחת לשפמי ז"ל. באיזשהו מקום הבנתי ללבו. ה"שמאלן" לא היה אישי, כי אם הגדרה קולקטיבית, ולרוב המאזינים לא הייתה אפשרות לנחש שהכתב הטרי עמית סגל אינו חבר מן המניין במועדון גל"ץ. הוא דיווח בענייניות, בלי פניות, כפי שעיתונאי מקצועי אמור לדווח בערוץ שידור ממלכתי, קל וחומר בתחנת רדיו צבאית.
בשנים שלאחר מכן ננזפתי מעת לעת על ידי מאזינים נוספים שכן זיהו בהדרגה את הקשר הביולוגי בינינו. הם סברו שכל איש ימין שמסתנן לתקשורת חייב להחצין בה לאלתר את דעותיו, כמו שהשמאלנים עושים, ולא אהבו את הניטרליות שלו. אני דווקא אהבתי. תפיסתי המקצועית המיושנת גורסת הפרדה מרבית בין חדשות לפובליציסטיקה. כשעמית התגייס לגלי צה"ל לא הטלתי עליו שליחות אידיאולוגית בעורף קווי האויב, רק קיוויתי שעצם נוכחותו שם תקטין במשהו את מפלס ההטיה בתחנה. האמנתי שבמשך הזמן יצטרפו אליו עמיתים נוספים ממחוזות הימין וממחוזות קרובים.
הוא היה רק בן חמש כשאורי אורבך פרסם את "הטובים לתקשורת". נדמה לי שכבר ידע לקרוא, אבל לא עד כדי כך. אולי אחיו הגדול קרא ועדכן אותו. בכל מקרה, אורבך לא הטיל על הטובים בתקשורת להיות רעים. מאמרו המפורסם קרא להם לגוון את סדר היום המערכתי, לעדכן את שפת החדשות, להרחיב את מעגל המרואיינים ומאגר השאלות. הוא לא ציפה שיהיו תמונת מראה של האברמוביצ'ים: יכריזו בכל שידור על דבקותם בנחלת אבותינו, יתארו את השמאל כאיום קיומי לדמוקרטיה, וינעצו ציפורניים במנהיגיו.
ככל שהנחתום יכול להעיד על עיסתו ואב על בנו, עמית הצעיר אכן התנהל באולפנים כמו יעקב אחימאיר טרם צאתו מהארון. במשך שנים אי אפשר היה לנחש אם הוא הולך בדרכי אבות או בדרכי רזי ברקאי, יין בן חומץ או חומץ בן יין. אחרי הכול, באולפני ימינו יושבים לא־מעט יוצאי ימין דתי שבצוק העיתים ובהשפעת הסביבה נדדו למחוזות אחרים. במקום לאזן, הם אוזנו.
"בינינו", נשאלתי בלחישה אינספור פעמים, "מה עמית מצביע בבחירות?"
עד היום אני ממלא פי מים בנדון, נוצר את הסוד הכבר לא כל־כך נורא. אני גם משתדל לא לעסוק פומבית בעמית, אם כי פחות ופחות מצליח מבעבר. מה לעשות, יש לנו משלח יד משותף ויש גבול להדחקה. הסיבה העיקרית שבגללה אני נדרש פה השבוע אליו היא הפיכתו בעל כורחו וכורחי לנושא מחלוקת במערכת הבחירות 2020, ולמעשה בכל מערכות הבחירות מאז 2015. הייתי נוהג כך גם אלמלא התקיים בינינו קשר ביולוגי. כל הסתערות שמאלנית צבועה על כבשת רש ימנית בנווה־אילן, והצגתו המופרכת כ"שופר", הייתה מפיקה ממני אנרגיות מחאה. אני מתפקד כמבקר תקשורת וולונטרי עוד לפני שעמית נולד.
"סגל ותאוותיו הם תמונת ראי של נתניהו ושאיפותיו", התלוננה למחרת הבחירות מבקרת הטלוויזיה של 'הארץ'. לאורך עשרות שנות צפייה היא לא זיהתה תאוותנות כלשהי אצל פרשני השמאל. ערב שלם דילגה בין ערוצי החדשות המובילים בלי לאבחן את האבל הכבד בחדשות 13 עם חלחול שמועות המדגם, רק את "גלגולי העיניים ואת החיוך הקטן של עמית סגל".
"כמוהו כקול אדוניו", סיכמה ברשעות. מאז שעמית הרשה לעצמו לחרוג מהעדר הוא סופג אינספור מתקפות רעילות דומות. בריאיון שהתפרסם לאחרונה סיפר שהתפנית התרחשה ב־2013, בעקבות הערה אבירית של גדעון לוי באוזניו ובאוזני רעייתו: "אני מעריך את בעלך. אי אפשר לדעת מה הדעה שלו". כעבור שעה קלה עמית אבחן את הפרדוקס: "העיתונאי שדעתו הכי ברורה בארץ, החמיא לי שלא יודעים מה דעתי? משהו פה לא הגיוני. אחד משנינו מתנהל לא בסדר".
אבל הניסיון להיות בסדר עלה לו ביוקר. ברוך השם לא חסרה גם אהבה, אך שנאה יש בשפע; בחוגי 'הארץ', ברשתות החברתיות ובברנז'ה. אגודת העיתונאים מתקשה לעכל את הפרשן הפוליטי שאינו שותף לאיבתה הכרונית לבנימין נתניהו ולחלומותיה על חלוקת הארץ. למרות המינון הנמוך של החצנת דעותיו (שלוש בסולם אברמוביץ', ארבע בסולם מוטי גילת ולכל היותר חמש בסולם דרוקר), יש מאמץ שמאלני מוגבר לייצר רושם כאילו הפרשן הפוליטי של חדשות 12 עובד בבלפור.
שטויות. אני משוכנע שהשוואה אקדמית מקיפה בין הטרמינולוגיה הפרשנית שלו לטרמינולוגיה של עמיתיו הייתה מגחיכה את טיעוני הסימטריה ביניהם, אך מוטב להשאיר את המלאכה הזו לדוקטורנטים אובייקטיביים. אולי הם גם יקדישו פרק לאופן המחפיר שבו טיפלה הברנז'ה בהקלטות ישראל בכר שנחשפו על ידי עמית ביום חמישי שעבר. במקום לעסוק בחוות הדעת המרעישה של בכיר יועצי גנץ על ראש הממשלה המיועד, היא התמלאה צדקנות אתית: אוי ווי, זה לא בסדר שרב בישראל מקליט מישהו. שוד ושבר, בליכוד שידלו אותו להדליף את זה.
סליחה, מי רציתם שידליף קלטת כזו לתקשורת? נשי נעמ"ת? איגוד המצילים? עמית מילא את חובתו העיתונאית כשחשף את מה שאנחנו חייבים לדעת על בני גנץ. הוא היה מפרסם קלטת דומה גם על נתניהו, אילו רק הגיעה לידיו, כפי שלא עשה לו הנחות בסדרה "ימי בנימין" ולאורך השנים. אורן חזן ואביו, דני דנון ובכירי ימין רבים אחרים יכולים להעיד שלמרות ימניותם הוא לא טיפל בהם בכפפות של משי. אני עצמי מספיק זקן כדי לזכור כיצד טיפלו פרשנים פוליטיים בוגרים ממנו בראשי הממשלות רבין, פרס ושרון, מי היו האתרוגים היקרים לליבם ובאילו שופרות הם תקעו. מעולם לא אמרתי לעמית 'כשתגדל, ילדי, תהיה כמוהם'. לפי מיטב היכרותי אותו, הוא ממילא לא היה מציית.
