15 מנדטים: זה מה ששווה המגזר הדתי־לאומי בקלפי. זו ההערכה הנמוכה ביותר מבחינה דמוגרפית, כלומר בלי לשקלל את מי שמגדיר עצמו מסורתי־דתי, או מזדהה בדרך כזו או אחרת עם הזרם הסרוג. דתיים־לאומיים וחרד"לים נטו. כמעט למותר לציין שאף פעם בהיסטוריה לא הצליחה שום מפלגה דתית למקסם את הפוטנציאל הזה ולהגיע ל־15 מנדטים בכנסת. אבל הנה נתון ששווה להתעכב עליו: מיומה הראשון בכנסת של המפלגה הדתית־לאומית (אז קראו לה המפד"ל) ובמשך יותר משני עשורים ברציפות לאחר מכן, לא ירד מספר מושביה בכנסת לנתון חד־ספרתי. בין 10 ל־12 מנדטים, גוש קבוע, יציב, איתן וניכר בפרלמנט הישראלי, מ־1955 ועד 1977.
ואז, בבחירות 1981, קרס המספר בחצי. שישה מנדטים השיגה מפלגת הציונות הדתית בבחירות הללו, ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר הרי זה רק מפני שהשבוע חזרנו לעוד כנסת שבה לציבור הזה יש מפלגה קטנה, מרוטה, כמעט עלובה, הקטנה ביותר בסיעות הכנסת. שוב חזרנו ל־1981 עם שישה מנדטים.
איני סוציולוג ואיני דמוגרף. אני רק מביט על הנתונים ומנסה להשיג מהם כמה תובנות שיסבירו כיצד בארבעים השנים האחרונות, פעם אחר פעם, מעניק המגזר הדתי־לאומי יותר ממחצית מכוחו האלקטורלי למפלגות אחרות. קודם כול, יש סיבה אחת טובה למדי: בניגוד לבועות החרדיות והערביות, הציבור הדתי לאומי מעורב בדעת עם הבריות, חי באותן שכונות והולך לאותו צבא. אך טבעי שחלק ממנו ירצה להמשיך את השותפות הזאת גם בחייו הפוליטיים. תירוץ לא רע, אבל הוא באמת יכול להסביר יותר ממחצית הקולות? יש כאן כנראה משהו עמוק יותר.
הנה שלוש סיבות למצבה הפוליטי העגום של ימינה, גלגולה הנוכחי של המפד"ל. מראש אומר כי מובן שיש גורמים רבים נוספים ותהליכי עומק בחברה הדתית ובחברות שנושקות לה שיכולים גם הם להסביר חלק מהעניין, אבל לטעמי אלה סיבות היסוד.
הראשונה היא תחושת ניצחון. נשמע קצת מוזר, אז אסביר: הקריסה הגדולה של המפד"ל, שממנה למעשה לא התאוששה עד היום, התרחשה כאמור בבחירות 1981. מה קרה בחירות קודם לכן? המהפך. לאחר שנות שלטון שמאל ארוכות עלה הימין לשלטון, ומהר מאוד השתררה תחושה בקרב המגזר: כבר לא צריך להתחבא בין גדרות הגטו השטעטלי בן 12 המנדטים שמגן עלינו מפני הקוזאקים המפא"יניקים. הליכוד עלה לשלטון, אנחנו חלק מהגוש המנצח, וקירות הגטו מתחילים להישבר בפטישים ואזמלים. הציבור הדתי מרגיש חופשי להתחיל להתפזר בין מפלגות אחרות. אגב, ש"ס עוד לא הייתה קיימת ב־1981.
הוכחה לתזה הזאת אפשר לראות בבירור בתוצאות בחירות 1996. בחירות קודם לכן, בשנת 1992, קיבלה המפד"ל – שימו לב למוטיב החוזר – שישה מנדטים. בבחירות הטראומטיות ב־1996 שוב נבנה חלק מהגטו שנפרץ אי אז בעלות בגין לשלטון, והמפד"ל כמעט חידשה את נעוריה בתשעה מנדטים, נושק לדו־ספרתי. במילים אחרות: שמאל בשלטון טוב למפלגה דתית־לאומית, ואילו שלטון ימין, ודאי ארוך ימים, שבע ומדושן, מכווץ אותה. בנקודה זו צריך לציין את הישגו המדהים של נפתלי בנט בבחירות 2013 עם 12 מנדטים לבית היהודי, אבל האמת היא שמדובר בהישג חד־פעמי שהיו לו כמה סיבות, ואחת מהן היא ירידה באחוז ההצבעה הכללי.
הסיבה השנייה היא שהציבור הדתי־לאומי הוא תורם ידוע ומכובד של משאבים אנושיים לחברה החילונית. בסקר שהתפרסם לפני כמה שנים ושהמחקר סביבו נמשך כעשרים שנה, התברר כי אף שחילונים יולדים פחות, יורדים מהארץ יותר וגם חוזרים בתשובה בחלקם, חלקם היחסי באוכלוסייה הישראלית לא יורד ונותר יציב על כ־43 אחוזים. איך? הציונות הדתית שמה כמובן כתף מתחת לאלונקה החילונית. המחקר גילה כי מתוך כמעט 600 אלף איש שגדלו בבית שאותו הגדירו "דתי", רק 46 אחוזים נותרו דתיים כמבוגרים. הנתון הפנטסטי הזה קיבל חיזוק לא מזמן בסקר שהתייחסתי אליו גם כאן, שטוען נחרצות כי אחד מכל שני ילדים שגדלים במשפחות דתיות־לאומיות לא יהיה דתי־לאומי כשיגדל.
ומעשה בנים, סימן לאבות: מתברר שגם מי שכן נשאר דתי־לאומי, נעבעך, גם הוא מצביע ב־50 אחוז בקירוב למפלגה שאמורה לייצג אותו בכל תחומי החיים. הנה, בשכונה שלי, אחת מ"שכונות הדגל" של המגזר, כפר גנים ג', הצביעו לימינה 17 אחוז מהתושבים בלבד. בשכונה מתגוררים כ־30 אחוז דתיים, והנה שוב מתקבל נתון הקסם – חצי. חצי מהמגזר נשאר דתי כשהוא מתבגר, ורק חצי מהחצי מצביע למפלגה דתית־לאומית בבחירות. לך תבנה מגזר.
הסיבה השלישית והאחרונה קשורה פחות לבוחרים ויותר למפלגה. בשנת 2020 מנצחים בבחירות מהבטן, לא מהראש. זה מה יש, ככה הדברים עובדים. הליכוד יודע לעשות את זה מצוין, ש"ס גם, אגודת ישראל בדרכה שלה, וגם ערביי ישראל למדו לעשות מנדטים מרגשות. רק הציונות הדתית ממשיכה לשדר ראש בלבד, בלי טיפת בטן. כמעט לכל ציוני־דתי יש בלוטות רגש נוסטלגיות שאפשר ללחוץ עליהן (זבולון המר או זבולון אורלב לא, אבל מחנה בני עקיבא בהחלט כן), ולא נראה שמישהו ניסה לעשות את זה באמת, מתוך אהבה, תחושת שליחות אמיתית לא צינית, מתחכמת ומתפלספת. הציונות הדתית לא צריכה כולה להצביע למפלגת הציונות הדתית. לאף אחד אין אשליה כזו. יש מצביעי ליכוד רבים, למשל, וזה בסדר גמור. אבל הגיע הזמן לשבור את תקרת הזכוכית הזאת, בת פחות מחצי הפוטנציאל, שהתקבעה בפוליטיקה המגזרית לפני כמעט ארבעים שנה ולא זזה מאז כמעט מילימטר.
