בכובע מצחיה צבאי רוסי, עם יד אחת בלבד, היה יוסף טרומפלדור לאחד מסמליה הגדולים ביותר של התנועה הציונית לכל אורך המאה הקודמת. בשבת ציינו 100 שנה לנפילתו יחד עם חבריו בקרב על תל-חי.
באתר המורשת חצר תל-חי מונצח הקרב ההוא בשילוב מושלם של דמות אחת, מקום אחד, תאריך אחד וסלוגן קולע אחד. בהמשך יתווסף גם פסל שיהפוך את המקום לאתר עלייה לרגל. מקדש ציוני חדש. מתכון מתבקש למיתולוגיזציה.
הפרזנטור.
בחייו, היה טרומפלדור אבי הצבאיות הציונית. מייסד גדוד נהגי הפרדות – גדוד עברי שכל החיילים בו יהודים. המפקד הראשון בצבא האומה המתעוררת. חייל מספר אחד. במותו היה טרומפלדור לגיבור עברי עטור תהילה. מיתוס ציוני שמסר את נפשו בעודו לוחם. מנהיגי היישוב בארץ מיהרו לעצב מיתוס מכונן לאחר מותו. הם לא היו צריכים להתאמץ: האגדה כתבה את עצמה.
טרומפלדור קטוע היד השאיר חותם ויזואלי נרחב על היישוב העברי. דמותו הפכה סמל ליהודי החדש, בעידן שחיפש ונזקק לסמלים יהודיים חדשים. ציורים ותמונות שלו הופצו ברחבי העולם היהודי, ועליהן מילותיו האחרונות: "טוב למות בעד ארצנו". המשפט הזה הפך כל כך פופולרי וכל כך מזוהה עם האיש; שני רק ל"אם תרצו אין זו אגדה" של הרצל.
התמונה הידועה ביותר של טרומפלדור היא תצלום דיוקנו כקצין במדי צבא הצאר הרוסי. טרומפלדור היה אז בראשית שנות העשרים לחייו, הקצין היהודי היחיד שקיבל אות מופת מהצאר על חלקו במלחמת רוסיה-יפן, ואף איבד למען אמא רוסיה את ידו. קצין ולוחם, לא יהודי לבוש שחורים מן הגטו, אלא בלבוש הצבאי, בימים שצבא יהודי שמגן על ארצו היה עדיין חלום רחוק.
גיבור פגום.
בציורים רבים אחרים מחזיק טרומפלדור בידו האחת ברובה או חורש בה במחרשה. שתי פעולות כל כך לא טבעיות ליהודי לאחר אלפיים שנות גלות. איש לפני טרומפלדור לא הגשים בחייו את תמצית הציונות. המשפט השני שהכי מזוהה עם טרומפלדור הפך לתפיסת עולם מעשית ופוליטית שמיושמת עד היום: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו". הביוגרפיה שלו הייתה גילום האידיאל הציוני של היהודי החדש: בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח (נחמיה).
הנכות הפיזית של טרומפלדור, הייתה מושא להערצה בחייו, וחלק חשוב באפיון דמותו בתהליך בניית המיתוס וההנצחה. מעטים הגיבורים שעצם המראה שלהם מייצג ערך מופשט כמו גבורה. לא בכדי מוצגת הפרוטזה המקורית שלו לראווה בארכיון הציוני המרכזי, אחרי עשרות שנים בהן נשמרה במוזיאון בקיבוץ תל-יוסף.
במבט לאחור, גיבורים יהודים רבים מהעת החדשה בלטו בזכות פגם גופני ניכר לעין. משה דיין עם הרטייה, אריק שרון עטוף תחבושת במלחמת יום כיפור. הגיבור העברי המושלם הוא בעצם אנטי גיבור. אין שלם מלב שבור.
האירוע.
כמעט ואין בנמצא תיעוד של גיבורים בשעה שהם מבצעים מעשה גבורה בשדה הקרב. בציור "טוב למות בעד ארצנו" שצייר חיים ליפשיץ בשנות העשרים, משחזר האמן את הרגע ההוא: הרי הגליל העליון נראים ברקע, ובמרכז הציור, בחולצת צווארון חשופה, טרומפלדור הגידם עם התותבת המפורסמת שלו. שם הוא קורס פצוע, מבטו קרוע ופניו נישאות אל על, נתמך בידי גבר. ובקדמת הציור הדרמטי, שתי נשים: אחת מקוננת על הגיבור ברגעיו האחרונים, ואחת מניפה את ידיה באימה. סצנה רגשית אלימה, על גבול המניפולציה.
תאריך.
בפועל, דיוקן פניו הנאות של טרומפלדור הן שהפכו לאייקון לאומי. התואר "גיבור לאומי" נכתב תחת שמו, ליצירת הרושם וההשראה, והוא נתלה על קירות הבתים, ממש כמו דמויות רבניות בקרב מאמינים. סיפור הגבורה של תל-חי ונפילתה בי"א באדר תר"פ (1920), הועצם והפך גדול מפרטיו אף שהסתיים במוות נוראי ובנטישה של יישובי האזור. הוא זכה לבולים וגלויות, כרזות וספרים במבחר שפות; מדליות ופסלים הנושאות את דמותו.
אנדרטאות כמעט ולא היו אז בארץ, ואף שאצבע הגליל הייתה אז אזור שומם, הפכה תל-חי המרוחקת לאתר עלייה לרגל. י"א באדר היה ליום ציון עברי מכונן בלוח השנה. מעין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – גרסת טרום המדינה. עצרות זיכרון נערכו בכל רחבי הארץ, ארגון ההגנה קבע בו את "יום ההגנה", ודורות של חניכי תנועות הנוער ציינו אותו בביקור במקום.
זאב ז'בוטינסקי, מנהיג תנועת הרוויזיוניסטים וחברו הקרוב של טרומפלדור, הקים את תנועת הנוער "ביתר" – ברית יוסף תרומפלדור – הנקראת על שמו. שירים וסיפורים נכתבו על גבורתו של האיש ושולבו בטקסי הזיכרון.
הפסל.
רק ב-1934 – 14 שנים לאחר הקרב – הוצב בתל-חי פסל האריה השואג שיצר הפסל אברהם מלינקוב. האריה – סמלו של בר כוכבא, אחרון מנהיגי הלוחמים היהודים אחרי חורבן הבית השני ומוביל המרד נגד הרומאים – חיבר בקו היסטורי ישיר את שני המנהיגים הלוחמים. המיתוס קיבל חיים משלו והתכנס לכדי צורה.
האריה מפוסל בהשראת תבליטים אשוריים, פניו פונות למזרח וראשו מורם בשאגה. מלינקוב סיתת את הבעת פניו של האריה בכאב, ולא במבט של כוח או ניצחון. דווקא הפרט הזה הציל את הפסל מקיטשיות שכל כולה תעמולה, והעניקה לו אנושיות שמעבר למיתוס.
מלינקוב היה איש ימין, רוויזיוניסט תומך ז'בוטינסקי. הבחירה להפניית הפנים אל עבר הרי הבשן שממזרח סימלה עבורו את המשך החלום על עבר הירדן המזרחי וארץ ישראל השלמה. ברבות השנים היו מי שניסו לתאר את הפסל כפסל "ימני", בכדי להקטין ולשבור את המיתוס של טרומפלדור ותל-חי.
קונצנזוס.
טרומפלדור אכן היה אולי הדמות הכי קונצנזואלית ומוסכמת על כל צדדי התנועה הציונית בימים ההם. חברם הקרוב הן של זאב ז'בוטינסקי – שאיתו ייסד את הגדודים העבריים ולזכרו הקים את בית"ר (ברית יוסף תרומפלדור); והן של ברל כצנלסון – ממנהיגי תנועת העבודה והוגה הדעות המרכזי של הציונות הסוציאליסטית. שניהם נשאו אחרי מותו הספדים מפורסמים וביטאו את האחדות סביב דמותו.
סלוגן.
"טוב למות בעד ארצנו", מילים אחרונות. כן או לא קילל טרומפלדור ברוסית, או אולי כלל לא אמר את המשפט המפורסם שמיוחס לו, זה ממש לא משנה. הסלוגן הגאוני – ארבע מילים בסך הכול – מחברים יחד מוות ולאומיות כתמהיל המושלם לאידיאל הציוני. הכפילות החיובית של "טוב" ו"בעד" מחזקים את המסר. אפשר להתייחס אל המילים הטעונות בציניות, אך הם נתנו מענה אמיתי וכן למצוקת החיים החדשים בארץ ישראל. גם בגלות למות מתו יהודים על קידוש השם, אך למות למען ארצנו זהו כבר חידוש שמטעין במשמעות את שבריריות החיים במולדת הישנה-חדשה.
בעידן של מיתוסים מתנפצים, ולמרות ניסיונות ארוכי שנים לפגוע ולהשחיר את ההיסטוריה של תל-חי בכלל ושל יוסף טרומפלדור בפרט – המיתוס שרד. המאבק על הארץ לא הסתיים ואנחנו עדיין זקוקים לגיבורי על לאומיים; כאלה שייתנו טעם לשכול ולכאב, לתודעה בהירה של גבול המחרשה.
"פיס אוף היסטורי" הוא מיזם עסקי שיוצר בשנים האחרונות בובות זעירות של מנהיגים ישראליים. הדמות האחרונה שהצטרפה היא של טרומפלדור. ושוב, מאה שנים לאחר נפילתו, הגיבור הלאומי מן הגליל יכול להיות מונח כפריט טרנדי מעורר השראה בסלון בית ישראלי ב-2020.
