בהופעתו של שר המשפטים אמיר אוחנה ב"פגוש את העיתונות" היו כל המרכיבים שלמדנו לאהוב בשנת הבחירות: ריאיון לעומתי עם רינה מצליח, חצאי-אמיתות על האפשרות לבחירות חוזרות, ובאמצע – מעבר חד לנאום התגובה של בני גנץ לדברי ראש הממשלה נתניהו, מוקדם יותר באותו הערב.
אבל השאלות של מצליח והתשובות של אוחנה לא היו החלק המעניין ביותר בשידור. זה הגיע בסוף התוכנית, ממש בשניות האחרונות לפני המעבר לתחזית מזג האוויר המסורתית שמקדימה את חדשות השעה 20:00. אחרי שמצליח הכריזה שהתוכנית נגמרה והכתוביות החלו לרוץ, התפתחה בין השניים שיחה שנשמעה פי 1,000 יותר טבעית מכל מה שקדם לה. אוחנה התחיל לדבר, מצליח מיהרה להתריע "שומעים אותנו", אך 10 שניות של שיחה נינוחה נקלטה לפני שהיא נקטעה: דיון נורמלי, ידידותי אפילו, בין השניים על עתידה הפוליטי של המדינה (מסתבר שאוחנה חושב שלא תקום ממשלת שמאל-מרכז בתמיכת המשותפת).
קצר ככל שיהיה, הרגע הזה העלה משהו שכל-כך חסר בשיח הציבורי הישראלי כיום. אני לא נאיבי, ואין בכוונתי להציע שמעתה, כל הראיונות יתנהלו בקולגיאליות שהציגו השניים בשניות אלו. כל עוד פוליטיקאים מצד אחד ושדרנים מצד שני רוצים למשוך קהל, הם ייאלצו להמשיך לריב ולצעוק ולקטוע בכל פעם שהם מופיעים על המסך. אם שיחה שקטה בין שדרנית לפוליטיקאי בכיר הייתה מביאה רייטינג גבוה, הטלוויזיה הישראלית הייתה נראית כמו מנזר בודהיסטי.
אם כן, מה בכל זאת אפשר לקחת מהרגע הנדיר הזה? בעיקר לזכור שהכול הצגה. אם להשתמש בקלישאה חבוטה משהו, בשנה האחרונה הגיעו השבטיות והפלגנות לשיא שלא נראה כמותו זה זמן רב. לא ניתנה לנו הפוגה ממושכת מתשדירי בחירות, נאומי בחירות, פרסומי בחירות ו… בחירות. מכיוון שהדרך הטובה ביותר להשיג קול צף היא רטוריקה צעקנית על סוף המדינה וקץ העולם אם הצד השני ייבחר, כל שאנו שומעים זה כעס ואימה בכל מקום, עד שרובנו שוכחים את האמת הפשוטה: האנשים האלה הם שחקנים.
יש לא מעט דוגמאות של אנשי תקשורת ופוליטיקאים, או פוליטיקאים ופוליטיקאים, משני צידי המתרס, שמיודדים מאחורי הקלעים. הידידות בין בצלאל סמוטריץ' ומיכל רוזין מפורסמת, כמו חברותם של אחמד טיבי ואריה אלדד. עודד פורר ומשה ארבל גם הם ידידים, ויש עוד רבים וטובים. העימותים שרואים בתקשורת? זה הכול חלק מהמשחק. כשהמצלמות והמיקרופונים כבים, הם מרשים לעצמם להיות מי שהם באמת – סתם שני אנשים.
לכן, בפעם הבאה שתראו תשדיר שמתריע על המפלצתיות של צד פוליטי כזה או אחר, או פוליטיקאים ושדרנים צועקים אחד על השני, זכרו: הכנסת במה, וכל הפוליטיקאים שחקנים. אם ניקח הכול בפרופורציה, לא תהיה להם ברירה אלא לשנות את התסריט.
