השיטה שלנו לא עובדת. אין דרך להתחמק מההבנה שזה מה שקורה מול עינינו. המנגנון הפוליטי הישראלי פשוט התקלקל. אם אחרי שלוש מערכות בחירות בתוך שנה מדברים אצלנו במלוא הרצינות על מערכת בחירות רביעית, אז הבעיה עמוקה. זה כבר לא סיפור שקשור רק לפוליטיקאי פלוני או אלמוני. המחשבה שהבעיה תיפתר אם נתניהו יתפטר, או אם ליברמן יתאפס על עצמו, נאיבית ביותר. האנשים הם רק סימפטום, המערבולת שהפוליטיקה הישראלית נתונה בה עמוקה פי כמה. השיטה כבר לא עובדת יותר. אין מנוס מלהכיר בכך, כצעד ראשון לקראת פתרון.
אז מה בעצם לא עובד? אפשר להסתכל על המשבר הפוליטי במגוון של זוויות. תרשו לי להתמקד פה רק באחת מהן – חוסר התאמה בין האקלים הציבורי לבין האופן שבו החוק הישראלי מעצב את הפוליטיקה שלנו.
השיטה הישראלית היא קואליציונית לכל אורכה ורוחבה. שיטת הבחירות היחסית בעיקרה, מלבד אחוז חסימה לא מאוד גבוה, מכתיבה ריבוי רשימות. גם לאחר הפנמת העלאת אחוז החסימה נותרנו עם 8 רשימות לכנסת, ומספר גבוה בהרבה של מפלגות. בעקבות חוקי הבחירות, גם חוק יסוד הממשלה מבוסס על ההנחה שהשלטון תמיד יהיה בידי קואליציה, ולכן הוא כולל מנגנון שנועד לאפשר הקמת קואליציה. נשיא המדינה הוא האיש אשר מונה על ידי הכנסת לפתוח בתהליך ההקמה, והחוק גם מנחה אותו בדיוק כיצד לעשות זאת. אבל הנה, כבר פעמיים ברציפות זה לא הצליח, ואין כרגע שום אינדיקציה לכך שהפעם זה יצליח יותר.
אם מנתחים את שני הכישלונות האחרונים אפשר להבחין שרוח הטוויטר השתלטה על הפוליטיקה. אנחנו חיים בעולם של פוליטיקת רשת, שבה כל השיח מתנהל בחוץ, לעיני כל ישראל. פוליטיקאים, מובילי דעה ועיתונאים מנהלים עימותים פומביים ברשתות החברתיות, לצד, ולעיתים במקום, השיח הישיר בין אדם לחברו. חברי כנסת ושרים יוצאים בהכרזות מפוצצות דבר יום ביומו, לעיתים ארבע או חמש פעמים ביום, והרשת לא שוכחת כלום. על כל חריגה מהצהרה מפוצצת נתבעים הפוליטיקאים לאחר מכן לתת דין וחשבון בפני עדת הצייצנים, ולהסביר מה קרה ומה נשתנה. יש לכך גם יתרונות, אבל בכל הקשור לקיומה של השיטה הקואליציונית מדובר באסון. שיטת המשטר שלנו גובשה בעיקרה בשלהי שנות הארבעים כאשר הפוליטיקה התנהלה בחדרים סגורים אפופי עשן, לא בחוצות הטוויטר.
אז מה לעשות? אפשר לקונן על ירידת הדורות, אבל אפשר גם להבין שהעולם השתנה וצריך לשנות את השיטה. אין טעם להטיח את ראשו של עם ישראל פעם אחר פעם בקיר וללכת לעוד ועוד מערכות בחירות. צריך לעצור את הסחרור וללכת בדרך חדשה.
אבל זה לא נגמר כאן. מדינת ישראל עומדת בפני משבר כולל, מה שמכונה בשפת המחקר "סערה מושלמת": שילוב בין דרך ללא מוצא במערכת הפוליטית ובין משבר הקורונה שמאיים לשבש את המציאות במדינה באופן כולל, בריאותית, כלכלית וחברתית. הסערה הזאת מחייבת נטילת אחריות מצד מי שידיהם מונחות על ההגה. במדינת ישראל יש היסטוריה, אמנם לא מאוד עשירה, של הקמת ממשלות חירום. זה הזמן להקים ממשלת חירום שכזו, שתתפקד בגבולות מתוחמים וברורים, ותעסוק אך ורק בשני עניינים: שינוי שיטת המשטר (וכאן יש כבר מגוון הצעות קימות, צריך פשוט לאמץ אחת מהן ולחוקק אותה) והעברת תקציב בזק שיכוון בראש ובראשונה להתמודדות עם משבר הקורונה.
הממשלה תורכב רק מסיעות הליכוד וכחול לבן, תוך התחייבות לא לבצע שום מהלך משנה סטטוס־קוו בשום תחום מלבד שינוי שיטת המשטר, ולהתפזר עשרה חודשים לאחר הקמתה. בעשרת החודשים הללו ישראל לא תחיל ריבונות, לא תשנה כלום בנושאי דת ומדינה, לא תישא ותיתן על הסכמי שלום ולא תעשה שום צעד אחר שמשנה את המציאות הישראלית. הממשלה רק תתחזק את הקיים, תתמודד עם המשבר ותשנה את השיטה. "הא ותו לא", כפי שאמר פעם פוליטיקאי ישראלי בכיר. כדי שההצעה גם תהיה מעשית, נתניהו יהיה ראש הממשלה (אחרת הוא לא יוכל להיות חבר בממשלה, בגלל המשפט המתנהל נגדו), אבל הממשלה תהיה פריטטית, וכל החלטת ממשלה או הצעת חוק יתקבלו רק בהסכמה.
ההצעה הזאת נשמעת לכם משונה? בטח. זה בהחלט מתכון להקמת ממשלה משונה מאוד. אבל נסו לדמיין לרגע את האפשרות של מערכת בחירות חמישית ברציפות. מה נשמע עכשיו יותר משונה?
דתיים כחול לבן
התוצאות הרשמיות של הבחירות תתפרסמנה רק באמצע השבוע, אבל כבר עכשיו אפשר לשים את האצבע על תופעה מגזרית מוזרה לכאורה: כחול לבן לא רק שלא נחלשה בקרב מצביעים ציוניים־דתיים במערכת הבחירות הזאת, לעומת הבחירות לכנסת ה־22, אלא אפילו התחזקה מעט.
לפני שממשיכים צריך לסייג ולהזכיר שאלה לא מספרים גדולים. הציונות הדתית אינה מאגר קולות מרכזי בכחול לבן. הניתוח גם אינו מושלם, מפני ששום מצביע במדינה לא מסמן את פתק ההצבעה שלו בסימן "דתי־לאומי". הדרך שבה בוצע הניתוח הזה בנויה על ההנחה ששיעור הצבעה גבוה יחסית לימינה ביישוב מסוים הוא אינדיקציה לשיעור גבוה של אוכלוסייה דתית־לאומית באותו יישוב, למרות שאי אפשר לזהות כל מצביע.
וכעת למספרים: ב־160 יישובים שבהם למעלה מ־20 אחוז מהמצביעים נתנו את קולם למפלגת ימינה, כחול לבן התחזקה ב־7.3%, כלומר 626 קולות חדשים. אם נתייחס רק ל־90 היישובים שבהם קיבלה ימינה יותר מ־50% מהקולות, כחול לבן התחזקה בהם ב־8.1%. במספרים נטו, אגב, זה לא נשמע מאוד מרשים: 160 בסך הכול.
הירידות הגדולות בהצבעה לכחול לבן ביישובים דתיים־לאומיים מובהקים נרשמו בקריית־ארבע (30 קולות פחות מבבחירות לכנסת ה־22), בני־ראם (13 קולות פחות), בית־חורון (13 קולות פחות), כפר־הרא"ה (13 קולות פחות) וחשמונאים (9 קולות פחות). מנגד, עליות גדולות נרשמו בגבעת־שמואל (221 קולות יותר), אפרת (39 קולות יותר), טירת־צבי (33 קולות יותר), כפר־אדומים (31 קולות יותר) ושדה־יעקב (27 קולות יותר). אז כמובן שלא המספרים הללו ישנו את התמונה, אך בכל זאת יש כאן חומר למחשבה.
בדרך למהפכה
כמו הביטוי "הצהרת חוק" שטבע השר המנוח אורי אורבך להצעת חוק חסרת היתכנות ובעלת משמעות יחצנית בלבד, צריך למצוא ביטוי מתאים גם לעתירה לבג"ץ שמיועדת כולה לצורכי יחסי ציבור ומהומה תקשורתית. דוגמה לעתירה כזו היא עתירת התנועה לאיכות השלטון מיד למחרת הבחירות, עוד לפני פרסום התוצאות, בדרישה שלא לאפשר לראש הממשלה נתניהו להרכיב ממשלה. לכן העובדה שהעתירה נדחתה על הסף, ללא כל דיון, אינה מפתיעה.
אולם, בדומה לעתירה הקודמת שביקשה לאסור את הטלת הרכבת הממשלה על נתניהו, גם הפעם פסק הדין מקומם. במקום שהשופטים יצטטו את החוק ויסבירו לעותרים שאין לעתירה כל בסיס, הם בחרו לקבוע שהעתירה "מוקדמת". בעולם נורמלי השופטים היו צריכים להסביר לעותרים בעדינות שהעתירה פשוט מופרכת. העובדה שהם לא קבעו כך מעלה את החשש שיש בבג"ץ שופטים שלפחות מהרהרים באפשרות שהם יהיו אלו שימנעו מנתניהו להרכיב ממשלה. זאת אף שחוקי היסוד קובעים בדיוק להפך. אולם עצם ההרהור הוא מסוכן, ואם הם גם יממשו את ההרהור, תהיה זו הפיכה שלטונית. אין דרך אחרת להגדיר את הדברים.
