שתי תופעות בלטו במערכת הבחירות שהסתיימה השבוע: עלייה בכוחה של הרשימה המשותפת מצד אחד, והישג מרשים למחנה הימין, ובעיקר לבנימין נתניהו, מצד שני. לשתי התופעות מכנה משותף: שתיהן תולדה של מכונת ההסתה והדה־לגיטימציה שיצר הליכוד. אבל בעוד הרשימה המשותפת רק נבנתה מהתעמולה נגדה, רשימת כחול לבן הפסידה את היתרון שהיה לה כמעט לכל אורך מערכת הבחירות – במידה רבה בגלל ההצלחה להדביק לה את המשותפת, וכן ליצור דה־לגיטימציה אישית לראש המפלגה, בני גנץ.
התוצאה היא שמסתובבים עכשיו בחברה הישראלית 48 מנדטים, כלומר 40 אחוז מהבוחרים, כשהם מתוסכלים וזועמים על היחס כלפיהם וכלפי נציגיהם, וזו פצצת זמן שלא ראוי לזלזל בה. משימתה הראשונה של הממשלה החדשה, שרצוי שתהיה ממשלת אחדות, אינה צריכה להתמקד בהחלת הריבונות, אלא בשיקום החברה הישראלית.
אפתח דווקא בסוגיה הערבית. 15 מנדטים לרשימה המשותפת פירושם שהרוב היהודי אינו יכול להתעלם עוד משאלת ייצוגם הפוליטי של ערביי ישראל. ברור שהערבים יהיו פסולי חיתון קואליציוני כל עוד לא יכירו בישראל מדינת העם היהודי, קל וחומר כל עוד יתמכו במחבלים ובפיגועים. אבל גם לרוב היהודי צריך להיות עניין בחיבור הערבים. ראוי שהגזר והמקל גם יחד יונפו ביוזמת נציגי הרוב: עסקת חבילה שעניינה קבלת הגדרה כפולה למדינת ישראל – מדינת העם היהודי וגם מדינת כל אזרחיה, כפי שמקובל בכל המדינות שיש בהן זהות לאומית ברורה לצד מיעוטים. בד בבד, הצעירים הערבים (והחרדים) יהיו חייבים לתרום לחברה הישראלית אותו פרק זמן שנדרשים לו שאר הצעירים הישראלים, ותהיה להם זכות בחירה בין שירות צבאי לשירות אזרחי. קבלת הצעדים האלה מצד המפלגות הערביות תעניק להן לגיטימציה פוליטית כוללת וכרטיס כניסה למו"מ קואליציוני. רצוי שהימין לא ידחה את ההצעות האלו רק משום שהן עתידות לסייע יותר למרכז ולשמאל, כי הן מגלמות אינטרס ישראלי כולל. וראוי שמפלגות המרכז והשמאל יתחילו במאבק ציבורי בכיוון זה.
אשר לשיח הפנים־יהודי: הסוגיה הדחופה ביותר היא מעמד מערכת המשפט בכלל, ומשפטו של ראש הממשלה בפרט. כאן צריכים כל חלקי החברה, ובמיוחד אנשי הימין, להציב מחסום חד־משמעי בפני נתניהו. ניצחונו הפוליטי לא יכול לאפשר לו התחמקות ממשפט. אם יש לו כוונה כזו, ואם אכן תצלח, פירוש הדבר יהיה אסון מבחינת היחסים הפנימיים בחברה הישראלית – וצעד כזה יהפוך את ישראל למדינה מצורעת בעולם המערבי (למעט ממשל טראמפ). מנגד, אם יוותר נתניהו על החוק הפרסונלי שתכנן לעצמו, צריכים גם אנשי המרכז־שמאל לוותר על החוק שנועד לפסול את עצם מועמדותו להרכבת ממשלה.
רק לאחר שיקבל נתניהו את התנאי הזה, ראוי יהיה להקים ועדה ציבורית של משפטנים ואנשי ציבור מכל החוגים שתנסח המלצות לאיזון מחודש בין שלוש הרשויות: לא רק בין הרשות השופטת לשתי הרשויות האחרות, אלא גם בין הממשלה והכנסת, שהפכה בקדנציות האחרונות לחותמת גומי של הממשלה. בד בבד, תיקי נתניהו הוכיחו שהתקשורת גם זקוקה לאיזון: איזון בין התפקיד הציבורי הראשון במעלה שיש לה, לבין העובדה שהבעלות על כלי התקשורת נתונה בעיקר בידיים פרטיות, שהשורה התחתונה של הרווח לעיתים חשובה להם יותר מהשליחות הציבורית.
והעניין החשוב ביותר: שמעון פרס ניתח ב־1996 את הפסדו לבנימין נתניהו במשפט התמציתי "היהודים ניצחו את הישראלים". מאז ועד היום הפכה הדיכוטומיה בין יהדות וישראליות לקללה הממארת של החברה הישראלית. בין השאר משום שהישראליות נבגדה גם בידי רבים מהחילונים, שהעדיפו על פניה את הזהות האוניברסלית, וגם בידי רבים מהדתיים, שהעדיפו את הזהות היהודית.
אבל עתיד החברה הישראלית בנוי רק מחיבור שלושת היסודות – היהודי, הישראלי והאוניברסלי. כל ניסיון להסתפק באחד מהם עלול להסתיים במלחמת אזרחים, ולכל הפחות בחורבן המכנה המשותף הקושר בינינו. התפקיד הזה מוטל לפתח הציונות הדתית, לפחות הרוב בקרבה שנשא ונושא בגאווה את החיבור בין היסודות. למקף המחבר יש עתיד, גם אם שונה בהגדרתו מפריטיו המקוריים.
