אפשר לסכם את תוצאות בחירות 2020 באופן התמציתי הזה: יש רוב של 62 מנדטים לקואליציית אנטי־ביבי, ומאידך גיסא יש רוב של 65 מנדטים לגוש הימין, הכולל את מפלגת ישראל ביתנו. אמנם השנאה לנתניהו העבירה את ליברמן על דעתו ודתו, אך ליברמן הוא בהחלט ימין. זאת אף שנתניהו ניסה למתג אותו כשמאל. ליברמן הוכיח את ימניותו בעברו לא אחת, והדבר גם הוכח כאשר לא הסכים להמליץ על גנץ כמרכיב הממשלה, בשל הישענותו על תמיכת הח"כים הערבים.
נתניהו מנסה ליצור תחושת ניצחון בקרב הימין, אך המלך הוא עירום. 58 מנדטים הם כישלון. לא יהיה אפשר להרכיב ממשלה בלי תרגיל מסריח של ציד עריקים מהצד השני של המתרס. מהלך כזה מסוכן, והוא עלול לחזור כבומרנג. הוא יכשיר לכידת עריקים והעברתם מימין לשמאל, ועל הדרך גם יכשיר הקמת קואליציה בתמיכת הרשימה הערבית המשותפת, מה שכרגע עדיין אינו מהלך לגיטימי בעיני חלקים גדולים במפלגת כחול לבן.
מדובר למעשה בכישלון שלישי ברציפות של נתניהו. הפעם גם אפשר להכריז, עם החיוך הידוע של מנחם בגין, כי נתניהו הוא ראש ממשלת המדגם. בניגוד לאופיו הזהיר, הפעם חפז נתניהו להכריז ולעלוץ על ניצחון לא לו.
בפרפרזה על הסלוגן "ליכוד אחד גדול מול כל השמאל", אפשר לומר ש"רק ביבי יכול לאחד את השמאל לגוש אחד גדול"
בהתאם לסלוגן המפורסם "רק הליכוד יכול", אפשר לומר היום בוודאות, בפעם השלישית, ש"רק ביבי לא יכול". שהרי כל אחד אחר בליכוד חוץ מנתניהו (אולי אפילו מטאטא) יכול לרתום בתוך חמש דקות את ליברמן ואת בוגי יעלון וחבריו, ועוד גורמים בכחול לבן, להצטרף לגוש הימין ולהקים ממשלה, ימנית בעיקרה, הנשענת על קואליציה של 70 מנדטים ויותר.
בפרפרזה על הסלוגן "ליכוד אחד גדול מול כל השמאל", שוב אפשר לומר ש"רק ביבי יכול לאחד את השמאל לגוש אחד גדול". האנטגוניזם העצום שנתניהו יצר לאורך שנות כהונתו, ואף אם חלק נכבד הודבק לו שלא באשמתו הרי שיש חלק נכבד שהוא קנה ביושר, הביא גורמי מרכז ושמאל־מתון כמו מפלגת תל"ם, לחבור ברשימה אחת לגורמי שמאל רדיקליים כמו יעל גרמן, אסף זמיר ועפר שלח. רק ביבי היה מסוגל ליצור את הדבק שיגרום לתופעה ההמונית הזו, ולכך שאחמד טיבי ושאר תומכי טרור ימליצו על רמטכ"ל בדימוס להרכיב את הממשלה.
אם לסכם, למרות שנתניהו נכשל בבחירות בפעם השלישית ברציפות, לא ברור אם יש בליכוד מי שיעז לקרוא עליו תיגר כמו שעשה גדעון סער, ולא ברור מתי חברי הליכוד יפנימו את התובנות הפשוטות הנ"ל, יפתחו את עיניהם ויבחרו במנהיג אחר. בינתיים צפויות לנו בחירות רביעיות, וחוזר חלילה.
כמה מילים על הציונות הדתית. תוצאות הבחירות של ימינה הן כישלון מהדהד. שישה מנדטים הם תוצאה מגוחכת, בעיקר כאשר התירוץ של איתמר בן־גביר כבר לא קיים כי הוא קיבל פחות מ־20 אלף קולות. מילא זה שאף אחד אינו נושא באחריות, מסיק מסקנות אישיות והולך הביתה, כפי שמתבקש מכל ראשי מערכת שנכשלת באופן כזה. במקומותינו זה כבר לא מצופה, וידועה מחלת ההידבקות לכיסאות. אבל לרקוד ולחולל? להגיד שזהו הישג יפה בנסיבות העניין? חברים, אין כאן לא הישג, ולא יפה. ולא ברור על אילו נסיבות עלומות מדברים. דווקא הנסיבות כולן היו לטובת ימינה – גם שר ביטחון טוב שעומד בראש המפלגה, גם שרי חינוך ותחבורה, גם שרת משפטים (לשעבר) שנתפסת כפופולרית, וגם ראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום. אז מה לא הלך? אם זהו הישג יפה כמו שחושבים כמה מראשי המפלגה, לא נדע אף פעם את הסיבות לכישלון כי הרי מדובר ב"הישג יפה" ולא בכישלון, אז אין מה לתחקר.
