אף שמבחינה אלקטורלית ניצחון נתניהו וגוש הימין אינו מובהק, מבחינה פסיכולוגית הוא הכה את השמאל בהלם. השמאל אינו מבין מהיכן הוא הגיע, אבל חש שנפל דבר בישראל. אכן, מערכת הבחירות הביאה להכרעה בשני מעגלים היסטוריים שנובעים משכבות העומק של תהליכי התחייה הישראלית. בשניהם הגיע הבירור ההיסטורי לשיאו וייתכן שגם לסיומו. בהנחה שנתניהו וגוש הימין בכל זאת יצליחו להרכיב ממשלה, כדי שהניצחון יושלם חסרים עדיין שני דברים: ראשית, שהמחנה שהפסיד יפנים את ההפסד, ויהיה מוכן לשתף פעולה עם המחנה המנצח; ושנית, שהמחנה המנצח יבין שבלי שיתוף הפעולה הפוליטי עם המפסידים, לא נוכל להמשיך את מהלך התחייה. אחרת הניצחון יישאר אולי של הימין, אבל לא של עם ישראל.
מעגל ההכרעה האחד הוא שאלת ארץ ישראל. לפרסום עסקת המאה של טראמפ היה תפקיד מרכזי במערכת הבחירות הזאת. כשהציבור בחר בגוש הימין הוא הכריע באופן מובהק גם בעד החלת הריבונות. לפני כחמישים שנה, במלחמת ששת הימים, נתן לנו ריבונו של עולם את כל ארץ ישראל עד נהר הירדן. עד כה עם ישראל לא ידע להגיד "כן" למתנה הזאת. מעולם לא הייתה קואליציה רצינית שהציעה לעם ישראל את החלת ריבונותו על ארצו. כל מיני היסוסים, בלבולים, קלקולים, שכחה והתכחשות עצמית עיכבו אותנו. רק השבוע, לאחר שישה ימים שהתארכו לחמישים שנה, הגענו ליום השביעי. השמאל חייב להפנים שבמערכת הבחירות הזאת אמר הרוב היהודי "כן" לארץ ישראל.
לכאורה "המתנחלים" ניצחו, כפי שהודו אנשי שמאל הגונים העת פרסום תוכנית טראמפ, אבל לא לניצחון שבו נכפה על עם ישראל את ארץ ישראל ברוב פוליטי דחוק ייחלנו. יצאנו חלוצים לפני המחנה כדי שהוא יבוא אחרינו מתוך הכרה ובחירה. תוכנית טראמפ היא מלאכת מחשבת מדינית מתוחכמת, אבל חיוני שיהיה לה קונצנזוס ישראלי רחב ככל האפשר, ושלפחות חלק מהשמאל הישראלי ישתתף בהגשמתה. זה יהיה ניצחונם האמיתי של המתנחלים. זה אינו תנאי אלא עדיפות.
לא הרב רפי פרץ הוא אויבו של לפיד, אלא הסביבה הפוסט־מודרנית שהוא שקוע בה עד צוואר. להפך, הרב פרץ, בצלאל סמוטריץ' והציבור האמוני הם היחידים שיכולים לתת משמעות אקטואלית לאתוס הציוני
המעגל ההיסטורי השני שנסגר השבוע, והוא פנימיותו ושורשו של המעגל הראשון, עלה לתודעה רק בשנות התשעים בעקבות תהליך אוסלו וניצחון הליכוד בבחירות 1996. "היהודים ניצחו את הישראלים", הצהיר אז כזכור שמעון פרס (כפי שמזכיר גם יאיר שלג במאמרו), ובכך חשף במדויק את שורש המחלוקת בין הכוחות שאנחנו עדיין מכנים ברשלנות הימין והשמאל. השבוע זה קרה שוב, וגם את זאת על "הישראלים" להפנים. "הישראלים" הם נושאי האתוס שעיצבה הציונות. "יהדות חילונית", מגדיר זאת יאיר לפיד, אבל ההגדרה הראויה היא "האדם שביהדות". האתוס הזה לא רק פרץ את הדרך לתחייה הישראלית, אפשר והגשים אותה; ולא רק שהוא יקר ערך מצד עצמו, אלא שבלעדיו לא נוכל להמשיך. לא תהיה גאולה בישראל בלי ש"האדם" בישראל יעמוד במלוא שיעור קומתו.
"הישראלים", נושאי האתוס הציוני, חשים איום נוכח עליית כוחם של "היהודים" בחברה הישראלית ומתמלאים חרדה, כפי שראינו גם במערכת הבחירות. הביטוי הוולגרי שלה הוא קמפיין "ההדתה" ההיסטרי, אבל בעומקה היא נובעת מחשש מוצדק לגורלם של האתוס הציוני והאדם בישראל. אבל לא "היהודים" הם הסיבה לחולשתו של האתוס הציוני. הם רק ממלאים חלל ריק שנוצר בעקבות ערעורו ושקיעתו, ואלה התרחשו על ידי הכוחות הפוסט־מודרניים והפוסט־ציוניים בישראל. הם שפירקו את האתוס הציוני. לא הרב רפי פרץ הוא אויבו של לפיד, אלא הסביבה הפוסט־מודרנית שהוא שקוע בה עד צוואר. להפך, הרב פרץ, בצלאל סמוטריץ' והציבור האמוני הם היחידים שיכולים לתת משמעות אקטואלית לאתוס הציוני, להחזיר אותו לשורשו ולהפיח בו רוח חדשה.
המסקנה הפוליטית של הניתוח הזה היא שחיוני לצרף לקואליציה הצרה, שנקווה שנתניהו יצליח להקים, לפחות חלק מכחול לבן. ממשלת מיעוט, קומבינות ועריקים יכולים לעזור רק לשם ביסוס קואליציה צרה, אבל אחרי שהיתכנותה הפוליטית תוכח, ורק על בסיס זה, חיוני להרחיבה ולשתף בה מסגרות פוליטיות לגיטימיות של "הישראלים".
לא מדובר בממשלת אחדות משתקת ואנמית, אלא בקואליציה "יהודית" בראשות נתניהו שיש בה מקום מרכזי ומשפיע גם לנציגי "הישראליות". זהו חידוש הברית ההיסטורית בין הדתיים למפא"י, אך הפעם מתוך חילופי מקומות ותפקידים. זו ההכרעה ההיסטורית שעל שני הצדדים להפנים. לא אחדות רק לשם אחדות, ריפוי פצעים ואיחוי קרעים, אלא בעיקר לשם יצירת סינתזה חדשה בין המחנות הניצים, ששניהם חשובים להמשך התחייה.
אני מאמין שנתניהו מתכוון באמת להחיל את הריבונות ושהוא מודע לצורך בקונצנזוס ישראלי רחב לשם כך. ייתכן שהציונות הדתית תשלם על כך מחיר פוליטי; אבל אצלנו, כידוע, ישראל באמת לפני הכול.
