שבוע לאחר הבחירות, אני בטוחה שהתעייפתם מהמלל האינסופי בנושא. המנחים תרגלו נשימה מעגלית, המאפשרת להם לדבר ולדבר בלי לעצור לקחת אוויר. יכולת מרשימה, בלי ספק. והעובדה שהם דיברו כל כך הרבה ואמרו כל כך מעט גם מעוררת התפעלות. ומכיוון שאיננו יודעים אם תורכב ממשלה ואיזו, ונתניהו צריך עדיין למצוא מי שישלים לו מניין, אני רוצה להביט על הכול מזווית אחרת. מהזווית המשפטית.
יום בחירות. ערב. פנים. טלוויזיה דלוקה. באולפן נראים מגישים, פרשנים וכתבים בחליפות. התרגשות באוויר. אנשי הבית דרוכים אף הם. מהשידור עולה כי התוצאות חד־משמעיות ומפתיעות, וכי המנהיג הנוכחי הפתיע את כולם והגיע להישג המשול ללא פחות מרעידת אדמה. בבית שמחה. באולפן ניסיון להסתיר אכזבה באמצעות הסטת הדיון ליתרונותיה של ממשלת אחדות, דווקא עכשיו, לאחר קמפיין אישי מטונף. קאט.
כשהתפזרו החיוכים המאולצים התברר כי אין מהפך ואין הכרעה. ועדיין, אנשי התקשורת לא חזרו בהם. מדוע? כי הם הופתעו באמת ובתמים. הם ציפו שנתניהו יתרסק על הפרצוף. הם ציפו, ולא רק קיוו, למפלה מוחצת. מדוע? בגלל כתבי האישום, בגלל המשפט שבפתח. הם היו בטוחים שביבי נופל הפעם, כי בית המשפט והפרקליטות והמשטרה והיועץ המשפטי לממשלה. הרי לא יעלה על הדעת שכל אלה טועים, נכון? ולא יעלה על אותה דעת להצביע למישהו שכל אלה הולכים נגדו.
אבל מה אם נתבונן על מערכת הבחירות הזאת מכיוון אחר לגמרי: לא כבחירת נציגים לכנסת, אלא כעל משאל עם, או יותר נכון כעל הצבעת אי אמון במערכת המשפט ואכיפת החוק? בראייתי, אם מסתכלים על הבחירות מהזווית הזאת, יש כאן שתי אפשרויות מהותיות. האחת אומרת: אני יודע שנתניהו מושחת, השתכנעתי שיש ממש באישומים נגדו, ועדיין אבחר בו. מדוע? כי סולם הערכים שלי שונה: אני מוכן להעלים עין מהפגמים שלו, כי ארץ ישראל חשובה לי יותר, והוא המועמד שישמור עליה הכי טוב. מה שנקרא הרע במיעוטו. ייתכן שגנץ מוסרי ממנו או ישר ממנו, אבל לא אפקיד בידיו את מה שעומד בראש סולם הערכים שלי. אפשרות לגיטימית. יתרה מזו, היא אפשרית רק לאזרח הקטן, ולא למערכת אכיפת החוק: ממנה מצופה להתעלות מעל החישובים האלה ולא, חלילה, להעלים עין מפשעים ועבירות אם המועמד עושה דברים העולים בקנה אחד עם השקפת עולמם, כפי שנעשה בעבר.
אפשרות שנייה, החמורה והמעניינת יותר, היא הצבעת הדווקא, הצבעת המחאה. הפעולה הסתמית, לכאורה, של בחירת פתק, הכנסתו למעטפה והכנסתה לקלפי, נעשתה מתוך כעס, מתוך התרסה, מתוך תחושת רדיפה ואי אמון במערכת המשפט ואכיפת החוק. מי שהצביע ככה אינו סומך על מערכות אלה. ההפך: הוא בטוח שהן רודפות אותו ואת המחנה הפוליטי שלו. הוא סמוך ובטוח שטופלים על מנהיגו האשמות שווא, שמערכת המשפט הרקובה, המסואבת והדיקטטורית לא תשפוט בצדק או בדין, אלא תעוות הכול נגדו ונגד כל מה ומי שהוא מאמין בו. הבחירות האלה הן אצבע משולשת למערכת הזאת. הן האפשרות הממשית היחידה של האזרח הקטן להגיד לאנשי החוק והמשפט שהוא לא מאמין להם, ואף שאי אפשר לבחור יועמ"ש או שופט, הנה. בחרנו. העם אמר את דברו, ודברו הוא אחד: תעשו מה שאתם רוצים, תגידו מה שאתם רוצים, תגישו מה שאתם רוצים לאיזו ערכאה שאתם רוצים. אין בכך ולא כלום. אנחנו פשוט לא מאמינים לכם.
זאת אמירה קשה ונוקבת המבקשת בחינה עמוקה ושינוי מהותי של מערכות החוק והמשפט. לא כי הן צריכות, חלילה, להתכופף בפני העם ועקרונותיו. יכול להיות שהפעם הן צודקות, ונתניהו צריך לעמוד לדין. העניין הוא שאנחנו לא יודעים אם כן או לא, ואנחנו לא יודעים את זה כי האמון שלנו במערכות החוק והצדק בשפל חסר תקדים. ולא מדובר באזרח אחד או שניים. המספר הצליח למחוק את החיוך הזחוח מפניהם של פרשנים באולפני הטלוויזיה. לא דבר של מה בכך.
שלא יהיה ספק: האזרח הקטן, הפשוט, שהצביע "דווקא", לא רוצה לבטל את מערכת אכיפת החוק והמשפט. ההפך: הוא רוצה מערכת משפט חזקה אבל צודקת. המערכת הזאת צריכה להתבונן טוב־טוב בעצמה ובמעשיה, ולחשוב מה הביא את הציבור להרגיש ככה, באופן כל כך גורף. זה הזמן לחשבון נפש.
